הנסיון לפרש את העבודות של אוהד נהרין פועל עליהן כמו חדירת אור למצלמה: שורף את האינפורמציה, אולי כי הן פשוט מסרבות להכנע כניעה מלאה מוחלטת לנסיון להכתיר אותן, להניח זר על ראשן. לראות בהן קלאסיקות שתפקידן להחזיק את הנצח.

“מקס” שעלתה ב 2007 ועולה שוב עכשיו כחלק מחגיגות היובל של להקת בת- שבע, היא עבודה מרוממת ופתאומית מאוד שנעה בין ההשהייה לדחיפות. ויש תחושה שהגוף הוא רשת עיצבית שמקבלת מידע ממערכות חישה, מגירויים, משתמשת בהם לעבד מידע, לזוז. והכל קורה בתוך חושך גדול ושקט וכל הבלחה של אור היא כמו פתיחת צמצם בעולם, פתח לצפות בשרידים חמקמקים של מציאות שמבליחה ונעלמת במין התפרצות תת- הכרתית. כאילו שהמחול הוא תצרף ענק, רצף מקצבים חיים, מערך של חידות מסתוריות שמפזר תדיר רמזים שצריך לאסוף.

קרדיט צלם: גדי דגון
קרדיט צלם: גדי דגון

ופס הקול עליו חתום מקסים וואראט- האלטר אגו של נהרין, יוצר מסלולים מפותלים החוצים לעומק את המרחב, עד שהנשימות והמילמול הופכים להיות זמזום פנימי. והיכולות של האנסמבל מבהיקות עוד יותר מאלה של הלהקה, ולעיתים הם יפים כמו כמו רקדנים- מהונדסים ומחשמלים, לעיתים כמו עובדי אדמה- נטועים, כפופים לעול הידיים. וכמו בעבודות קודמות של נהרין גם כאן יש ספירה בשפה מוכרת אבל לא ידועה, שמכריחה את הגוף לנוע במונוטוני, בעומק, לגובה, לצדדים .

Uno, Duo, Tera, Qatro, Huita, Sexo, Seva, Tema, Nefta, Deka מונה שוב ושוב מקסים וואראט עד שהחזרה המהפנטת, יוצרת שפע תת-מימי, זרימה חסרת מאמץ וזמן. קושרת את הגוף לדבר מה שנמצא מחוצה לו, גדול ממנו.

האמון המוחלט של נהרין ביכולתו, מעורר בי חשדנות עמוקה שכמעט אף פעם לא נרגעת, אבל ב”מקס” נדמה לי שהוא מצליח לפתוח לי דלת שלא היה בכוחי לפתוח, מגלה את הפירצה בין אור לחומר, מניח אותי על איזה סף שאין מלפניו ומאחוריו. אני העומדת. יש לי זמן.