עד כמה אנחנו מתאימים את מידתינו למידות של האחרים סביבנו. עד כמה, לטובתנו, אנחנו לא שוכחים את כללי המשחק- אם כולנו נתכופף, נאכל את העוגה ונשאיר אותה שלמה. הרי אם נוותר על הזקיפות, ונתחנחן בהכנעה, נוותר על העצמי אבל רוב הסיכויים שיאהבו אותנו.

בעבודה החדשה שלה “מיסטר נייס גאי” לוקחת ענת גריגוריו את כל אותם קולות חיצוניים ופנימיים שאנחנו נותנים להם לנהל אותנו, ומעלה אותם על הבמה בסולו רגיש של 45 דקות. גריגוריו היא רקדנית נפלאה ופרפורמרית בחסד והיא מצליחה ליצור בעבודה מהלך רדיקלי של ספקנות או ביקורת עצמית, חותרת תחת עצם אפשרותה של העצמיות ומערערת את אפשרותה של מהות ידועה מראש.

גריגוריו מדמה עצמה לכוכבת זוהרת ברגע של שפל. מטושטשת ושתויה, היא מתפלשת על הריצפה בשמלת ערב חושפת גב מעיל פרווה ונעלי עקב לא ברור לנו מה הוביל אותה לרגע הזה. ברקע מתנגן השיר המזוהה עם מרלין מונרו “אני רוצה להיות נאהבת על ידך” ומוסיף איזו טרגיות לזוהר.

קרדיט צלם: גדי דגון
קרדיט צלם: גדי דגון

ברגע מסוים מתחילים להישמע ציוויים שמקורם בקול מסתורי, המזוהה כ”מיסטר נייס גאי” : “לקקי את הרצפה” “דברי סינית”, “דברי צרפתית”, “נענעי את הישבן”, “תנבחי כמו כלב מסוכן”, “תהיי סקסית”, “תתכופפי”, “תסתובבי”, “תנחרי כמו חזיר”, “תחייכי”. ואת כל הציווים האלה מנסה גריגוריו למלא בהתמסרות תמימה ומחוייכת כדי למצוא בתוכה את מה שאבד. ה’אני’ שלה מתגלה כאן מבעד למצבים כמציאות עירומה, כיצור, כחיה. דרך המראה הגרוטסקי, המראה הפגום, מחריב את דימויו העצמי של הסובייקט. מותיר אותה מרוסקת.

עכשיו “תהיי את” מצווה הקול, והיא מנסה להיפטר מהמחוות האוטומטיות שאימצה, מהפיתוי להיות סקסית,  לבנות לעצמה שידרה.

הסוף נשאר נטול פיענוח- מצד אחד אין חיזוק של המניירה, ומצד שני היא איננה מצליחה להאיר בדמותה משהו חדש. הגיע הזמן שגריגוריו תבשר לנו מה היא כן ולא רק מה היא לעולם לא תהיה.

פורסם בידיעות אחרונות ב-21 לאוקטובר 2013