“מזמור” הוא מופע של דואטים בו ממשיכה בורר את שיתוף הפעולה שלה עם יוצרים מתחומים שונים.

את העבודה שפתחה את הערב  “פיאנו פורטה”, דואט לרקדנית ולפסנתר כנף, העלו הרקדנית תמר בורר והמוסיקאי זמיר חבקין לפני כמעט עשרים שנה. ב”פיאנו פורטה” בורר ספק חבויה ספק מונחת על מדף העץ המכסה את מיתרי הפסנתר, נעה באיטיות, במקטעים שרירותיים המדגישים את הפגיעות. ההשתקפויות שלה על לוח העץ של הפסנתר גוררות שורה של דימויים- גביש קריסטל, צמח מוזר בעל יופי קטלני, מטאור שנפל. והכל נענה לאצבעותיו של חבקין שנוברות בקרבי הפסנתר בצרימה אינסופית.

החלק האמצעי של המופע היה דואט בין רות דולורס וייס, ששרה וניגנה על פסנתר, לבין נגן הקונטרבס יהוא ירון.

וייס וירון הם שני יוצרים נפלאים שפנימם רך וזוהר וחרישי. והדואט המוסיקלי ביניהם נשב חם ומהיר ויצר תנועה רצופה בין הדים שהכפילו ושילשו את עצמם ללא הרף בתוך מכונת סאונד משוכללת. כורכים תבוסה בתוך אקסטזה מאופקת.

את הערב חתמה היצירה החדשה “מזמור” שבה תמר בורר משתפת פעולה לראשונה עם רות דולורס וייס. מעל מעין מסלול של תצוגות אופנה תלויות על חוטים שקופים, אבנים שהובאו ממקומות שונים בעולם. בורר נעה בינות לאבנים ווויס כורעת ברך ושרה שיר של המשוררת הפינית סירקה טורקה שהלחינה. אחר כך היא תנוע לאחור, ותשאר. ודווקא שם בקפיאה במקום, בנסיון להזיז את האבנים בקולה, רחש איזה דבר.

למרות הערכתי לקושי והאמפתיה שלי לתמר בורר, בערב הזה  היתה לי בעיקר תחושה של מאמץ. מאמץ ליצור ליריות אנינה, מאמץ לייצר משמעות, מאמץ להרגיש, ובתוך כל המאמץ אבדנו זו לזו. אולי זה הרגע שבורר צריכה להסתכל מבחוץ על היצירות שלה, נותנת למישהו אחר לרקוד אותן, כדי להחזיר לה את המבט, שהופך את הבוהו לתוהו או לשדות. כדי להזכיר לה לשוב על עקבותיה, כלומר להרחיק לכת.

קרדיט צלם: JEWBOY
קרדיט צלם: JEWBOY

פורסם בידיעות אחרונות ב-29 לאפריל 2013