“ואף על פי כן, נוע תנוע!“ היא אימרה המיוחסת לגלילאו גליליי שעל פי המסופר, מלמל אותה לאחר שנאלץ לוותר בפני האינקוויזיציה, במהלך משפטו, על חלק מתפיסותיו המדעיות, ובכללן אמונתו כי כדור הארץ סובב את השמש. ובין אם אמר את המשפט ובין אם לאו, נדמה שנעה דר בוחרת לאמץ את אותו מיתוס חילוני כדי לדרבן את עצמה לצאת מחדש לאור ולהעלות את אותו סולו תנועתי חשוף, לחזור לגוף בן ה- 54 אחרי יותר מעשור של פרידה מהבמה, לנוע.

והכל מתחיל כשאנחנו יושבים אל מול מראה מאורכת על שלושה ספסלים ארוכים הצמודים לקיר. ברגע הראשון נשקפים רק לעצמנו. ואז היא נכנסת לסטודיו, נעה קרוב מאוד למראה. הגוף כמו סורק את משטח הזכוכית. במניפולציה קטנה ופשוטה של השתקפות, היא יוצרת עולם דימויים שלם. כמו יוצאת למחקר אחר דרגת האפס של העקבה, אולי אחר אותה רקדנית צעירה שהיתה לפני 20 וגם 40 שנה. צל, כתם, הבל פה, השתקפות והבלחה הם מה שמנופח לדרגת איקונה.

ויש הרבה תנועה בכפות הידיים. רגע הן גורפות את האוויר או מכות בו, נעות מצד לצד כשהגוף מעביר משקל. לרגע כמו זוג חיישנים הן נצמדות אל הרקה. ואז לפתע הן אוחזות בראש, עד שנדמה שאם היא היתה מסתובבת היינו רואים את אותה תמונת ״הצעקה״ של מונק בה אותה דמות אקספרסיבית הניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו, צועקת אל מול הצופה.

ואין כאן מוסיקה רק קולות של חריקה, שריטה, חיכוך עם הזכוכית, כולם ביחד מגמגמים את מה שאי אפשר לומר בשפה, מקנים חושניות עמוקה לפעולה הטכנית הפשוטה. ובתוך החלל הפנוי שלושה גופי תאורה מפרספקס שקוף זזים תלויים בגבהים שונים, נדמים ללוחות־ברית שנמחקו, והשאירו אותנו כצופים ואותה כרקדנית, ללא ציווי. ודר המבקשת להתבונן ״בגוף כארכיון המחזיק את כל מה שחווה״, מטיחה את הגוף בריצפה, מזיעה ומתנשפת היא תרה אחר חוויות, גופניות ורגשיות, זיכרונות של מקומות וסיטואציות. במקום להגיע למקום של תוצאה היא מקפיאה רגעי תהליך. עד שאלה הופכים למוקד, ככתמים יציבים שלא מצווה עליהם להתלכד לכלל תמונה, ההיעשות־תמונה היא התמונה. 

והיא פועלת בריכוז עילאי תשומת לבה מופנית אל עצמה בלבד, פנימה, במין סגפנות מאוהבת בעצמה. הרמטית וחמורה ומנוכרת כל כך דומה למציאות, ובה בעת אחרת לגמרי. והאחרות שלה מרתיעה.

והעבודה ״נוע נוע״ (NoaNoa) מנהלת דיאלוג גם עם “נואָה נואָה“ (ריח ניחוח) יומן המסע המקורי שניהל פול גוגן בתקופת שהותו בטהיטי בשנים 1893- 1891, יומן של מילים ותמונות המהווה מראה פראית וייחודית לחייו הארוגים במיתוסים פרימיטיביים, בחיפושו הבלתי נלאה אחרי גן העדן עלי אדמות, שיעניק לו בעת ובעונה אחת מזון ויזואלי ומעיין של אושר. מנסה להגיע לפינות בתוכו שלא נחקרו עדיין. ספק אם גוגן הבין עד כמה הצליח במשימתו – ליצור אמנות סימבוליסטית, שלא תייצג את העולם כפשוטו אלא תפעיל את הצופה: “הגעתי להרמוניות שאינן מייצגות דבר מציאותי במובן המוחלט של המילה“ הוא כתב. ונדמה לי שגם דר שואפת לזה, לרכך את העיסוק המחמיר והקשוח בטכניקה ובשפה לטובת תמונת עולם אלגורית, משיבה את המובנות למצב הטרום־בראשיתי. 

עוד רגע היא תלך על הידיים רגליה צועדות על הזכוכית, מייצרת תוואי החוצה סמוך למראה באבולוציה הפוכה. חזקה ורחוקה מהאופציה להיות ״יפה כעלה לא נראה הנופל דומם לארץ״.