לפעמים בלט קלאסי הוא התשובה הניצחת לאפרוריות החיים. יש משהו בנישגבות המעודנת הזו שמאפשר לך לשקוע בהתרפקות לתוכה ולצבור תנופה כדי לעוף. והנה עולה הפקה מיוחדת לציון 30 שנה לאופרה הישראלית- בכורה עולמית לבלט המבוסס על האופרה הקלאסית של ג’קומו פוצ’יני בשילוב רקדני הבלט הישראלי, וזמרת האופרה אפרת אשכנזי, ובליווי תזמורת ראשון לציון בניצוחו של איתן שמייסר. את הכוריאוגרפיה יצרה מריאנה ריז’קינה לשעבר סולנית בבלט הבולשוי.
הסיפור טרגי: מאדאם בטרפליי נאלצת לעבוד כגיישה לאחר שאביה איבד את רכושו והתאבד. היא פוגשת את פינקרטון קצין צי אמריקאי יפה תואר, מתאהבת בו ומתנצרת כדי להינשא לו, מאמינה בכוונותיו הרציניות כלפיה. הוא חוזר לים, היא יולדת לו בן, ואחרי שלוש שנים שהיא מחכה לו היא מתבשרת שהוא נישא מחדש לאישה אמריקאית, חלומו האמיתי, והיא שמרגישה לבדה בעולם, מתה מרוב צער.
הבעיה העיקרית בהפקה הנוכחית היא חוסר היכולת שלה להחליט אם היא יומרנית או צנועה. מצד אחד יש נסיון להעמיד בלט פומפוזי ורב משתתפים ומצד שני הכוריאוגרפיה מינורית ולא מאתגרת את הרקדנים אלא אפילו מקטינה את היכולות שלהם למימדים שקל יחסית לעמוד בהם. אז נכון שההעדר הפאתוס מהסיפור הוא בחירה דווקא מעניינת אבל אפילו בדואט בו פינקרטון ובטרפליי נשארים סופסוף לבדם אין איזה שיא. ליל האהבים מאחורי הפרגוד מתקשה להכיל את צלליותיהם- פה צצה איזו רגל שם מבליחה איזו יד, ועוד לפני שהם אחוזים בהתמסרות, רתומים לדקות האש הבוערת מלילה אחד של אהבה, ממהרת הכוריאוגרפיה להחזיר אותם להסתחרר בקידמת הבמה.
את תפקיד מאדאם בטרפליי ביצעה סולנית הלהקה טומוקו טקהאשי, רקדנית חיננית ומלאת קסם, אבל כדי שהכל יכרך סביב דמותה צריך לברוא משהו פחות ממושמע, צריך איזו כוריאוגרפיה שיש בה אלכימיה משחררת אש. אחרת כתהייתה המפורסמת של לאה גולדברג, “איכה תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמיים על כנפיים רפות מעל לשממה”. לקהל הישראלי מגיע קצת יותר מבלט נאה עד אנמי.