גודלו של עולמנו הפנימי אינו קבוע והוא מתרחב ומעמיק עם נסיון חיינו. ולפעמים, אם אנחנו לא משגיחים, גם מידלדל ומצטמצם. העבודות של שן ווי פונות אל אותו יקום פנימי שיש בנו, מגניבות לתוכנו איזו מאגיה אינטואיטיבית. וברגעים שזה מצליח ההווה באמת מתמשך, ואנחנו לא כבולים להתרפקות על העבר או מתגעגעים לאיזו אחרית ימים אידאלית.

שן ווי הוא בראש ובראשונה איש בעל חושים ויזואלים חדים וככזה הוא מפגיז אותנו באינפורמציה חזותית, מיני סצינות קטועות שבאות פתאום ופתאום הן נעלמות. את התמונה השלמה, מחבר הצופה לבד. ווי מספק לנו גירויים, והכי חשוב, נותן לנו את החירות להרגיש, לחשוב ולמצוא בעצמנו גשר שיחבר בין הפנטזיות שלו לשלנו.

“פולחן האביב” שלו היא יצירה סגפנית ונזירית שנעה בסביבה מונוכרומטית. אפור על אפור. קטעי ההתרחשות מתחברים לא על פי סדר הגיוני רצוף אלא על פי צרכים של השפעה. וכמו בקולאז’, אין בניית מתח נוסח דרמה תיאטרלית שמבטיחה קתרזיס. וזה לא קל לקחת את המוסיקה שכתב סטרוינסקי- עם פרשנות ברורה לכל חלק בפרטיטורה- ולנסות להעביר אותה לספירות אבסטרקטיות, לשכוח את הכפייתיות. ולעיתים הכוריאוגרפיה של ווי מרגישה שכלתנית ואסטרטגית אבל ברגעים שיש בתנועה על הבמה תחושה אמיתית של מקריות, הזמן זז מעצמו, והרקדנים משתחררים מול עינינו מכוח הכובד ומהמודעות העצמית המסרבלת והמכאיבה של בני האדם.

היצירה” folding”  (קיפול) בוראת עולם מיתולוגי מהפנט. הרקדנים בראשים מוארכים ובחצאיות אדומות ארוכות, מחליקים חרישיים אל הבמה, או מסתחררים סביב עצמם כמו גלגלי תפילה טיבטיים. ויש בגוף איזה קשב דרוך, והתנועה האיטית כמו רוכבת על פני האוויר, יוצרת לחש ארוך ומאגי. ויש רגעים שהגוף מכתיב תנועה במקום, וקשה להסיר את המבט מהיד האחת המציירת באוויר משהו ער. בסוף, כשהם מתרוממים ונמוגים אל תוך איזה עומק אפלולי שבריר של זמן נפרש עד אינסוף, מחזיר את העוצמה והחדות לרגשותינו הדוהים.

קרדיט צלם: סטפני ברגר
קרדיט צלם: סטפני ברגר

פורסם בידיעות אחרונות ב-6 לאוקטובר 2013