להקת המחול של סאו פאולו היא להקה רפרטוארית מה שאומר שהיא לא ממציאה אבל היא בהחלט יודעת לקחת יצירות של טובי הכוריאוגרפים ולהתאים אותן לרקדנים ולתוכנית נגישה לקהל. הגישה האמנותית של הלהקה הוכיחה את עצמה עם בחירות מיינסטרימיות על הספקטרום הגמיש שבין מחול ניאו-קלאסי וזליגתו של המחול העכשווי, מבלי לגלוש לעבר פופוליזם יתר וזה לבד מרשים.

הפעם העלתה הלהקה שלוש עבודות. הראשונה “בכיאנאס ברזילראס מס’ 1″למוסיקה של הייטור וילה לובוס, גדול המלחינים של ברזיל. המוסיקה של לובוס שהיא מעין מחווה משולבת בין הסגנון הקונטראפונקטי של באך עם מוטיבים ברזילאים עממיים יוצרת מרחב מלא תנופה. כמו תנועות מכחול רצופות ומצטלבות חותרים הרקדנים באוויר, מניפים רגליים גבוה בקלילות, עד שהכל מתערב בכל בכדי לקבל תוצאה שנראתה כאילו היא יכולה להימשך לנצח או להתקצר לכל מידה. בין לבין מבליח דואט מתוח וארוך מאוד בין גבר לאישה. ואין מרחק, קירבת הגוף כמעט כפויה, רצופה היתקלויות והסטות, מפגשים והתנגדויות. בסוף, גוף יתנדנד על גוף בתוך איזה שקע קבוע, מגביר קצב ואז נבלע אל תוך השחור. נמוג.

העבודה השנייה “גנוואה” מאת הכוריאוגרף הספרדי נאצ’ו דואטו, יצרה תחושה של טקסיות פולחנית עתיקה. והוציאה מהרקדנים את המיטב שבם. הרגע היפה ביותר היה כשקבוצת הרקדנים נלכדה בעומק הבמה, בתוך עיגול של אור, במערבולת פתאומית. התנועה במעגל יצרה הרגשה של אחדות ואמון הדדי עד שכל רגל שהחליקה מעט החוצה, נמשכה בתנועה חדה פנימה אל תוך אותו פולמוס תנועתי קולקטיבי.

עבודת המחול השלישית במופע, היא יצירת המופת של ויליאם פורסיית “באמצע, מוגבהים במקצת”. פורסיית לקח את הצורות המסורתיות של הבלט הקלאסי ועשה להן בית ספר. כלומר יצר על גבן וריאציות. הרגל על פויינט היא תמיד ציר, עוגן למחול הגדול. ויש תחושה שפורסיית כל הזמן יוצא מאיזה משפט מקורי וחוזר אליו בנקודות מובחנות, והכל נע בין הרצון לרקוד ליכולת להרהיב בתוך מוסיקה מתכתית על סף הבלתי אפשרית. העבודה של פורסיית היא עבודה שלא מספיק לרקוד אותה לפי כללי הפרוטוקול. מיקום מרכז התנועה לאורך עמוד השדרה משנה את צורתו הגאומטרית של הגוף, אומד אותו אחרת בזמן, יוצר פיצול בין היבטים שונים של האני. כל חבטה וניתור הם ציפור פתאומית. כל זה לא קרה, נשארנו עם אסתטיקה. והיה יופי.