אינני אדם בלתי-טקסי, ובכל זאת אני חרדה מהריטואל הגופני, ממעגל מאוחד של אנשים שרצונותיהם דומים, ומהעובדה שכולם מתבקשים להנות ביחד ובאותו רגע. והנה מגיעה הכוריאוגרפית הקנדית מארי שווינאר וב”פולחן האביב” שלה במקום להכנע כמתבקש לאיזה טקס קולקטיבי, היא מפליאה לברוא יצורי־כלאיים בודדים, מחברת את עולם החי לגוף האנושי, ואת הגשמי למיתולוגי, באיזה פרץ סמיך. מציבה רקדנית לבדה בתוך מעגל של אור, כלוב הצלעות הבולט רוחש הדים של מאבק, והרגלים בוטשות במקום עד שהתנועה רועמת ברקות, נחרטת בנו עמוק יותר מהמקום שבו חשים כאב.
זו הפעם החמישית בה מתארחים שווינאר ורקדניה בארץ. שלושת ביקוריה הקודמים היו במסגרת “פסטיבל ישראל” וביקור נוסף היה ב-2006 במסגרת סדרת המחול במשכן. בגרסתה ל”פולחן האביב”מ-1993, נדמה שכל עולמה הפנטסטי, המיני והממשי מתאחד וקם לתחייה כדי להיכחד בתוך מהלך קסום ומעורר תהיות.
הגופים על הבמה מתקיימים במצב של מעבר מתמיד בין האור לחושך, בין הפוזיטיב לנגטיב, במצב־צבירה המסרב להתקבע עד הסוף. באופן מחושב הם מתחממים ומתקררים, נגרעים במרחב השחור ונמלאים מחדש באור. לרגע הם צבאים עטורי קרניים, חדי קרן, או צמודים לאיזו קרן- פין זקור. תנועת הגוף הסוער הולמת בדפנות מבפנים, כמו מכה חיים בגונג השמש, מגנה עליהם מפני לולאת הגורל המכרסם, מי שיעצור- יובס.
העבודה השניה ‘אנרי מישו: תנועות’ מבוססת על ספרו רישומי הדיו של מישו- סופר, משורר, צייר ואוונגרדיסט שנולד בבלגיה ב-1899. 64 רישומי הדיו שבספר מנסים להעביר את אותה תנובה תת-קרקעית של הרוח בהוויתה הטהורה, והנסיון לשחזר אותם, ממשטר את הגוף והופך אותנו הצופים לדרוכים וקשובים חמה שרוטט במשב החם, לרווח בין מילה למילה. וזה ארוך מידי, אבל כשזה קורה, וצללית הגוף מצליחה לתפוס באופן חד מעוף, או נצנפת לרוח גדולה במישור, זה מצליף בנו כמו קסם.
שווינאר היא כוריאוגרפית שמנסה ללכוד את האין, לגעת בו, לתת לו צורה־לא־צורה, לתת לו גוף, ואז להרחיב את נוכחותו אל החלל הממשי ואל החלל הפנימי המצוי בדמיונו היוצר של כל אחד מאתנו.