הסיפור של ג׳ין שינג (Jin Xing), הרקדנית והכוריאוגרפית שהקימה את להקת המחול המודרנית הראשונה בסין ב-1999, יכול היה בקלות להפוך לסרט הוליוודי באורך מלא. היא נולדה כילד, התגייסה ללהקת המחול הממלכתית של הצבא הסיני והתקדמה בשורותיה עד לדרגת אלוף משנה. בסוף שנות ה־90, כשהייתה בת 29 היא עברה ניתוח לשינוי מין – הראשון בסין שאושר על ידי השלטונות. והיום היא גם מנחה את אחת מתוכניות הטלוויזיה הנצפות והאהובות ביותר בסין.

את הערב פתחה היצירה שלה “מרווח תשיעי” (SPACE 9)-דיוקן של נשיות המבוצע לצלילי פסקול הסרט “דבר אליה” של פדרו אלמודובר שהוא גם, איך לא, חברה הטוב. תשע רקדניות בשמלות ארוכות שחורות, כבולות לנעלי עקב, בוחנות ושופטות זו את זו בתוך מרחב משותף. מילון התנועות של הרקדניות נע בתוך נימת התייפייפות של משחק בכאילו, כשהנעליים מתפקדות כאובייקט לבחינת זהותן הנשית. הן אוספות אותן בזרועותיהן ומודדות אותן ומלטפות אותן ומשליכות אותן בנינוחות, משועבדות ליצירת יופי לירי דווקא באמצעות שימוש בחומר בלתי נסבל, אילוסטרטיבי מאוד.

״מרווח תשיעי״ היא עבודה שהמינונים בה נכונים, ששלמות התצוגה בה מחפצנת ומציגה נשיות במין איפוק מהוסה ואסטטי, יד על המותן, שלובות על בית החזה או מונחת מתחת לסנטר כאדם החושב, מותירה אותן עם הבעה ריקה, לכודות איפשהו בין הבובתי לאנושי עד שהן הופכות מושא דקורטיבי ריק ולא מעניין. יפה היה רגע אחד בו הם נעו על ציר, בשורה מלוכדת יוצרות דימוי של מחוג שעון מסתובב, כשכל אחת מהן בתורה פרצה את השורה, מזקקת איזה תת-נפשי. וכמה שמרנית ורחוקה העבודה הזו מאותה אישיות ססגונית כריזמטית, פורצת דרך. אבל אולי הנאום המשומן שלה בהפסקה בין שתי העבודות, בכל זאת חושף את אותה שמרנות קפדנית שנולדה וגדלה בתוך חינוך צבאי החל מהיותה בת תשע שאף פעם לא ממש ננטש.

העבודה ‘כלוב ציפורים’ (CAGE BIRDS) של הכוריאוגרף ההולנדי ארתור קוגלין למוזיקה של המלחין הגרמני כריסטיאן מאייר,הפכה את 12 הרקדנים לגוף פעיל ורגיש. על רקע וידאו ארט של שמיים שהלכו והתקדרו סופסוף התחולל נס קטן, הפשטות נשקה לעילוי והרקדנים הצליחו להפיק קסם מהאלמנטים הבסיסים ביותר, בריבוי וריאציות. מנתרים או כבולים לתנועה אוניסונית. זו עבודה מדיטטיבית שכמו פועלת מעצמה, יד נעלמה או איסוף וצבירה גחמנים מכוונים אותה. האווירה השבטית הפולחנית והביט שהוא מי התהום שלה, מעוררים בנו תחושה היפנוטית. ותמונת הפתיחה בלתי נשכחת, הרקדנים שנכנסים בפיות פעורים מצליחים להחזיק רגע אחד ארוך שבו בתוך אותה בלהה מחוייכת הממשי והאשלייתי לא ניתנים להפרדה זה מזה. והגוף והנפש מותכים זה בזו ליישות אחת של חומר ורוח.

בסוף הערב התחושה היתה שלסצינת המחול הסינית יש אולי את היכולת הטכנית לפענח את המחול המודרני אבל אין לה באמת את היכולת להתיר אותו. הבחירה באתר של הגוף כזירה שבה מתנהל המשא ומתן על גבולות אישיים, תרבותיים ופסיכולוגיים היא מאפיין מובהק של רוח הזמן. וכדי להיות חלק מהמחול העכשווי, לא מספיק לשאת עינים למערב, צריך גם להתנגד לרעיון של הגוף האחד, השלם, הנורמלי. גם לעסוק בגוף ברוח ביקורתית הרואה אותו גם כגוף גרוטסקי – גוף מוקצן, מעוות ומגוחך, אשר חורג מגבולות עצמו ושחלקיו אינם מצויים בהלימה. וגם להשיל את המסיכות ולהסכין לבזוּת ולכיעור, כי אלה הם פני העכשיו.