נדמה שאד וובה, הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של להקת המחול סקפינו מאז 1992, מעדיף לבנות עם קהל הצופים של הלהקה- יחסים קלילים נעימים ומחוייכים. ממתן ומחריש בנו את חוסר השקט עד שהכל נאה בעינינו וקל לעיכול.

להקת המחול ההולנדית,הגיעה מרוטרדם לישראל כאורחת סידרת המחול של היכל אמנויות הבמה הרצליה, במסגרת חגיגות יובל השבעים של הלהקה. זהו ביקורה השני כאן, ביקורה הקודם היה לפני כעשר שנים.

העבודה שפתחה את הערב ‘תהודה’ מאת אד וובה היא דואט מעודן ורומנטי של זוג הלבוש בגדים צחורים, הנע בתוך שובל צלול וענוג של צלילי פסנתר. שני הרקדנים נלכדים ונאגרים זה בתוך זה, נפגשים לרגע בתוך איזה רוך סהרורי. התנועה שלהם יוצרת פסל קינטי שתנועתו זורמת תוך כדי ניצול כוחו של הגוף האחר- תנועת המטוטלת שלו, שיווי המשקל, ותוך ניצול תגובות שרשרת וזיקות בין התנועות השונות במרחב. מערכת היחסים מסתיימת על הריצפה, במידה גדולה מאוד של קבלת הדין- האישה שרועה פרקדן ידיה פרושות כצלב והגבר יושב לצידה אבל וחפוי ראש בפני העתיד שכבר לא יתקיים.

ואם כבר החלטתם לצאת מחום הבית אל הצינה שבחוץ אז עשו הכל כדי להיכוות באש הקרה של הציפור של גוואקה. הדואט שלו ‘ציפור האש’ היא יצירה שנחרטת בזכרון. העבודה אותה יצר למוסיקה של סטרווינסקי, מבוססת על אגדת עם רוסית המספרת את סיפור התאהבותו של נסיך בציפור אש.

זו עבודה שיש רצון לקבל אותה כמו שהיא ללא צורך בניתוח בעיקר בגלל כוחה ויופיה המשתק. רמת ההקפדה והאנינות כמו גם הביצוע המרתק של בוני דואטס ומישה ואן ליאוון, מצליחים להעמיד מול עינינו זן חדש של ציפורים. והם נעים בתוך יער חשוך ומאגי, צל אחר צל, מציגים את מלוא יהבם באיפוק מהוסה ואסתטי. הידים המרפרפות שלהם הן גם איבר וגם גוף בפני עצמו.

החלק השני של הערב הוקדש כולו ליצירה נוספת של וובה מ-2013 בשם ״השעועית הגדולה״. העבודה מתרחשת באווירה של מועדון לילה קלאסי בשנות ה-20 בברודוויי והיא טובלת בשלל להיטים מוסיקלים משל דיוק אלינגטון, בילי הולידיי ועוד רבים וטובים.

וזוהי עבודה משימתית בתוך חדווה מוגזמת ויש בה להטוטים עם חישוקים, ואלות השלכה, ואינספור ריקודים קבוצתיים. וגם קוסם שטני שמוציא ומעלים מטפחת, ושוב ריקוד קבוצתי, ושוב חישוקים וכדורים ואלות השלכה, וסולו ושוב ריקוד קבוצתי. עד שהכל מהר מידי צפוי וידוע מראש.

והמאמץ התמים שלנו הצופים להנות נתקל במאמץ הסיזיפי של הכוריאוגרף לגרום לנו להנאה ומשהו במפגש הזה לא עולה יפה ודינה של העבודה הוא לשכחה, אלא שזו לפחות שכחה איטית.

קרדיט צלם: Hans Gerritsen