ב- 9 בספטמבר 1974, קבוצה של גברים בחצאיות טוטו ונעלי פוינט, העלו מופע לילי בתיאטרון מאולתר בלופט ברחוב 14 ברובע אריזת הבשר של מנהטן. הצופים הצטופפו על כיסאות מתקפלים שהיו במקום, ורבים אחרים מילאו בעמידה את החלל. מאמר ביקורת מהלל שכתבה למחרת מבקרת המחול ארלן קרוצ’ה ב”ניו יורקר” הוציא את שמעם והלהקה הפכה במהרה לתופעה וזכתה לכינוי החיבה “טרוקס”.

הלהקה הניו- יורקית, המורכבת מגברים בלבד, מעלה יצירות מחול איקוניות ומחדירה להן אלמנטים קומיים ופארודיים, תוך הקפדה מוחלטת על רמת הביצוע הטכני. מדובר ברקדנים חזקים שעברו הכשרה במחול הקלאסי, קומיקאים, פרפורמרים מצויינים, והם יודעים בדיוק איך לפתות אותנו הקהל בכל האמצעים העומדים לרשות כשרונם.

את הערב פתחו ה”טרוקס” בעיבוד מחודש למערכה השנייה של “אגם הברבורים”, של לב איבנוביץ’ איבנוב לצלילי המוזיקה המוכרת של צ’ייקובסקי. גם כאן כמו במקור יש סיבובים מהירים וקפיצות גבוהות ואצבעות מתוחות וחיוך גדול אבל מוגזם. והגוף החסון של הברבורים מעלים כל הוד טרגי, או מחשבות על גורל מבושם, והכל מציע התבוננות דייקנית, חסרת רחמים ורבת יופי בראליזם באותן רקדניות גבעולית מרחפות.

היצירה השניה “בלט גדול לארבע בלרינות” נוצרה ב-1845, כשארבע הבלרינות הגדולות ביותר של הבלט הרומנטי הוזמנו לרקוד יצירה חסרת עלילה, בפני המלכה ויקטוריה. בגרסת ה”טרוקס” כמו ביצירה המקורית אכן צריך דיפלומטיה מורכבת כדי לתת מקום על הבמה לארבע הפרימדונות של הבלט, ו’אי ההבנות האמנותיות’ מנוצלות לחוויית ריקוד משעשעת ובעיקר מוגזמת .

העבודה המעניינת ביותר בערב היתה מתוך היצירה “נישואי ריימונדה”. שוב משולש אהבה בין ריימונדה- צעירה אצילה ,דוכס הונגרי, ואמיר סרצני. כאן הרקדן שרקד את ריימונדה, צ’ייס ג’ונסי, הצליח להתעלות מעל האנרגיה הגברית ואיפשר לנו  להסתכל על הריקוד לשם הריקוד, כשהוא חושף עדינות רבה מאוד, קורנת, ממתיקה סוד.

אפשר להנות מלראות בחורים בטוטו ונעלי פוינט; אפשר להנות מהאלמנטים הקומיים של הסלפסטיק; אבל אפשר גם לראות ב”טרוקס” מעשה פוליטי. כי להיות פוליטי זה קודם כל לצחוק על עצמך, ולגלות חולשת דעת, ולהצביע כל הזמן על סטריאוטיפים.

קרדיט צלם: סשה ווהן
קרדיט צלם: סשה ווהן