השפעתו של הכוריאוגרף הבריטי ויין מקרגור על המחול במאה העשרים ואחת לא מוטלת בספק. עם להקה משלו ומשרת כוריאוגרף קבוע גם בבלט המלכותי הבריטי, עם שיתוף פעולה עם אמנים אחרים ועם מדענים חוקרי מוח, כוריאוגרפיה לסרט הארי פוטר וגביע האש, וסגנון ייחודי מובהק, הוא דוהר קדימה מגובה בפרסים והוקרות למכביר.

״Entity״, עבודתו בת העשור של ויין מקרגור, היא קטלוג חי של אפשרויות תנועה מרתקות בתוך מכניזם שחוקר את המתח שבין אינסטינקט ואינטואיציה לכוונה תחילה, מבקש להגיע לרובד בסיסי שיעזור לדעת משהו נוסף על החידה הזאת של אדם ורגשות.

והעבודה נפתחת כאשר על אחד משלושת מסכי ההקרנה המלבניים המקיפים את הבמה מוקרן סרטון שחור-לבן אייקוני של אותו כלב גרייהאונד רץ שצילם אדוארד מייבְּרידג‘, הראשון שהצליח בסוף המאה ה-19, להקפיא תנועה מהירה בתצלום. ההפניה של מקרגור לחלוץ הצילום שעשה שימוש במספר רב של מצלמות סטילס במטרה ליצור אשליה של תנועה המבוססת על עקרון רציפות הראייה, משכנעת לחלוטין מהשנייה הראשונה, מעמידה את שניהם באותו מישור אובססיבי של שני הוגים חלוצים המתרכזים בתנועה ומשמעותה באמצעים מדידים.

ומרגע זה במשך 65 דקות ימלאו תשעת הרקדנים את החלל בתנועה מהירה ומתוחה, כל כניסה אל הבמה כמו מחייבת אותם לכוון ולכייל את הגוף מחדש. לבושים מכנסונים שחורים וגופיות לבנות שקוד הדי.אנ.איי שלהם רשום עליהן, הם נעים לבד, בדואטים, בקבוצות, כולם ביחד, לצלילי המוסיקה של ג’ובי טלבוט בהתחלה ובהמשך של ג’ון הופקינס (“קולדפליי” ו”מאסיב אטאק“) שמנסרת את האוויר. באינטיליגנציה פיזית שדורשת בעיקר אורך, קצוות האיברים חשובים לא פחות. ולמרות שיש כאן תחושה של קשרי גומלין, קשר ואחדות, הם נראים כמו רובוטים מעוצבים בתוך מפעל מכני, חסרים את אותו אינסטנקט טבעי ואקספרסיבי.

המרקם המלוטש,ההתמקדות של הכוריאוגרפיה של מקרגור בעיקר בגפיים, הדחיפה והמשיכה, ורצפי התנועות המהירים והאגרסיבים, מצטברים לעזות מבע שאינה מצליחה ליצור צורה אחת שלמה בעולם. עד שנדמה שכל פוזיציה של הגוף היא פעולה נפיצה. והרקדנים מצוינים, בעלי יכולות גבוהות עד וירטואוזיות, יעילים ופרקטיים כל כך עד שהתנועה הופכת לרישום טכני, שורת קוד, שפת תכנות שאין בה הידור.

ולקראת הסוף כשהנשים יושבות, והגברים עומדים, ואצל כולם זרוע אחת מורמת, ה״ישות״ שלהם מקבלת איזה רוגע ממוקד פחות קר, שלא צריך בשבילו נתונים ביומטריים. או חיזוקים דרך הקרנות של משוואות מתמטיות, אלגוריתמים, צורות גיאומטריות, חתך הזהב או רצף איברי הסדרה של פיבונאצ‘י בסדרת מלבנים או בטבע. כי לכאורה לרגע, יש בתוך אותו חדר היאבקות ספרטני, איזו העמדה מהורהרת עם ממד פוליטי. ועין הצופה העייפה שלנו בוחרת אחרי ההתרוצצות במבט הדומה לבהייה מדיטטיבית ממוקדת, משוטטת על פני המשטחים הלבנים ומבססת פואטיקת העדר, מלאה בסימנים זוטרים של מה שהיה ואיננו עוד. הקונקרטי בוטל והומר בעמדת התבוננות. עכשיו אפשר להתחיל.

הכוריאוגרף ג’ונתן בארוז כתב שהסוד של הבאלט הקלאסי הוא שהכול בו כל הזמן על סף התמוטטות, נפילה – וזה לא מתמוטט ולא נופל. והקפדנות המופלגת של מקרגור לא נותנת ל״Entity״ את האופציה להיות על סף התמוטטות, וזו הבעיה- זהו מחול שנוקט טון כמו־מהורהר של תרגילים חזותיים, שאיננו מסגיר סימן ולו קלוש לחקר עקרוני בתוככי מצוקה, תסכול, כאב, שאלה בוערת. והתחכום הטכני, לא הופך כאן שום דבר לחדש.