כשיצאתי מ”טטיאנה” נזכרתי בתשובה שכתבה המשוררת ויסלבה שימבורסקה, זוכת פרס נובל, לפרח שירה ששלח אליה שירים לביקורת למדור אותו ערכה בשבועון הפולני ‘חיי הספרות’: “יתכן, בדוחק, סיפור בלי התחלה ובלי סוף אבל האמצע נראה לנו בכל זאת הכרחי”.

הכוריאוגרפית הברזילאית דברה קולקר הקימה את הלהקה שלה ב-1994, ומאז היא מופיעה בכל העולם בתמיכת ענקית הנפט ‘פטרובראס’. קולקר ידועה בכוריאוגרפיות גרנדיוזיות ובשימוש באובייקטים ענקיים על הבמה שמאתגרים את תנועת הרקדנים. בפעם הקודמת שביקרה בישראל העלתה עבודה שכולה התרחשה על קיר טיפוס.

לפני כשנתיים סטתה מהקו הספורטיבי שלה ויצרה פרשנות ל’יבגני אונייגין’ של אלכסנדר פושקין. ליצירה היא קראה “טטיאנה”, על שם הדמות הנשית בספר, ובכך היא הצטרפה למסורת ארוכה של פרשנויות. העיבוד של קולקר מתבסס על מה שהיא קוראת לו ‘הדרמטורגיה של הרגשות’ ואם אתם לא מכירים את הסיפור מראש לא בטוח שיהיה לכם מושג לגביו גם אחרי שתצפו ביצירה. אחרי הכל קולקר מבקשת ‘להעלות יצירה העוסקת ברגשות יותר מאשר בהתפתחויות העלילה’.

לצורך כך היא מטריחה ארבעה אונייגינים במעין תלבושת נינג’ה שחורה, וגם ארבע טטיאנות בבגדי גוף לבנים, וכמה אולגות וכמה לנסקים וגם רקדן מצויין בדמותו של פושקין עם רעמת שיער בגוון פלטינה, שמקפיד להתערב בפעולותיהן של ארבעת הדמויות המרכזיות. והכל מתרחש סביב תפאורה של עץ גדול שבין ענפיו יכולים הרקדנים להחליק באופן ספורטיבי. ככה במשך כל המערכה הראשונה סביב רעיון אחד בלי כל התפתחות או עומק, בטמפרמנט פושר ובאיזו שאפתנות גלובלית. הכוונה המוצהרת של קולקר היא לחקור את הנושאים של “הנשמה והמצב האנושי במסגרת המחול’ אבל אין לה יכולת לרדת לדקויות. ההידור האסתטי שלה הוא כולו חוץ, והחינניות שלו לא נועדה לספר את סיפור האדם אלא לקשט אותו בלבד.

בסוף הדבר שהכי התחשק לי זה ללכת הביתה ולשמוע את היצירה שליוותה את חלקה השני של העבודה- הקונצ’רטו לפסנתר מס’ 2 של סרגיי רחמנינוב, בעיניים עצומות, מבלי לראות אף גוף רוקד, יפה ככל שיהיה.