‘דואנדה’ (duende) הוא מושג מופשט בתרבות הספרדית והלטינית, שמתייחס לאותו כוח מסתורי שקיים באומנות. כוח שכולם חשים בו, אבל שום פילוסוף לא מצליח להסביר אותו. גרסיה- לורקה תיאר את ה’דואנדה’ כסוד פנימי המגיח ממעמקי הדם, אותו קשר דק המחבר את חמשת החושים אל לבו של פצע פתוח. ללא קשר לסוג היצירה, גרס לורקה, שה’דואנדה’ מתחיל מלמטה, מכפות הרגליים, ומתוכו עולה “קריאה, עמוקה, אנושית, מלאה רוך, של התקשרות עם האל”. כאשר אמן מחפש אחר שלמות היצירה, הוא חייב להאבק עם ה’דואנדה’, כי בלעדי זה, בלעדי אותו כוח מסתורי, ביטויי רגש אינם אפשריים.

ואז שוב הגיע לארץ חוסה פורסל בפורמט צנוע, מלווה בשתי רקדניות, רקדן וחמישה מוסיקאים; נגנית חליל, נגן גיטרה, נגן קחון, ושני זמרים הממונים גם על קריאות הביניים ומחיאות הכפיים. פורסל, גבר נאה וגבוה, חולל הפעם לא מעט, שוב ושוב הוא הגיח לחזית הבמה, כובש אותה, נוקש במיומנות בעקבים, סוחט על הביצוע שלו הערכה רבה. נוכחותו כמעט והשתלטה על כל הערב כשהוא מותיר את שאר הרקדנים בצילו כשהם מנפנפים בחן בזרועות ובשובלים המסולסלים, מקישים בקסטנייטות, נשארים בשוליים כדי לחזק את המרכז.

ועל הדואנדה על מה שמעניק תוכן, משמעות, מחובר גם לרוח וגם לאדמה, לקלילות ולכובד, ומאחד את הניגודים, אין מה לדבר. הפלמנקו נשאר פורמליסטי, מתגרה, שיר הלל לגבריות הטווסית שאיפשר לפורסל לבטא את עצמו אבל חסר היה דיוק ואת אותה תנועה חופשית זורמת. היום בפלמנקו אנחנו כבר מרשים לעצמנו לבקש ביטוי אישי מובהק, משהו שהוא יותר מאיזו רוח ספרדית. כן, הוא יודע להרטיט בלי מאמץ, ונקישות העקבים שלו כשהוא לא כוחני, יכולות לפטפט כמו גשם ראשון, בקלילות מהפנטת. וברגעים שנשבה בו רוח עם ריח של ילד, כשמעד על הבמה כשאחד הלוחות בה התרומם לפתע, כשנדמה שהתנצל, הכל היה שם.

והקהל? הוא מאוד מאוד אהב.