המופע “חזרות על חלקים ממני” במוזיאון תל אביב לאמנות, נולד מתוך הרצון של הכוריאוגרפית ענת דניאלי ליצור מגרש אימונים להזדהות ואמפתיה עם אחר כלשהוא, בתוך יצירה אמנותית. דניאלי יצרה דואט ברוח המחול הפוסט-מודרני האמריקני שהחל בניו-יורק בשנות השישים. סגנון שדחה את שפת המחול המסוגנן, הווירטואוזיות של הרקדן, ובמקום זה השתמש בתנועה יומיומית שיכולה להתבצע על ידי כל אדם. כדי לבטל את ההפרדה המוכרת בין במה לקהל, מתרחש המופע במבואת הכניסה של המוזיאון והוא פתוח גם לכל אדם שעובר בחלל.

הרקדניות בשמלות יומיומיות פשוטות ובנעלי ספורט. ללא תאורת במה, וללא מוסיקה מנסות ליצור מישור אנושי משותף. הקהל שנאסף סביבן מגדיר את גבולות המופע. ורוב הזמן הן נעות ביחד- נשכבות זו בצד זו, עומדות נשענות על הקיר, מיישרות שמלה. נקלעות זו לתוך זו, מבקשות קירבה. לעיתים הן מתיישבות מול צופה או נשכבות קרוב אליו, מתבוננות בו, מזמינות תגובה. לפתע הן מוצאות את אצבעותיהן מתופפות תיפוף זניח, כמעט מקרי. כעבור דקה כבר הרגל האחת מסייעת ברקיעות קצובות לאצבעות היד. “אה”, “אה” הן צועקות בשקט כשהן רצות לעבר הקיר. הופכות את הצעקה למשהו חרישי, לשימוש פנימי.

קרדיט צלם: אופיר פינקלשטיין
קרדיט צלם: אופיר פינקלשטיין

ואין כאן חגיגיות או תנועה וירטואוזית, אלא פנייה ישירה לקהל. והתנועה כשלעצמה היא לא הדבר אלא האופן בו היא פועלת ביחס למה שנמצא לידה. ברגע אחד המעלית נפתחת והצליל הפעמוני של הפתיחה נשמע כמו נקודה בסופו של משפט תנועה. באחר,  צליל העקבים המונוטוני של שתי הנשים שחוצות את הרחבה, מבטל את המרחק בין האמנות והחיים: או הכל אמנות או הכל חיים, איך שבוחרים.

חזרות על חלקים ממני” היא עבודה מעודנת ותמימה. ואפשר לראות לגמרי איזו פינה אפלה היא מאירה ועל מה היא ויתרה, אבל עדיין התנועה בה לא מספיק מעניינת, וחסר איזה עומק פנימי שעשוי לבקוע, ובסופו של דבר- הרעיון הופך להיות העיקר.

 פורסם בידיעות אחרונות ב-3 לנומבמבר 2013