העבודות של מאיה ברינר תמיד מעוררות סימפטיה – קודם כל בגלל ההתמסרות העמוקה שלה לגוף כחומר עד שמשהו בלית ברירה נפרם מתוכו, נחשף. ושנית בגלל הרצינות הוודאית העולה מהן. ״וריאציות על מרחק״, המופע השלם הראשון שלה כיוצרת עצמאית, הוא דואט של גבר ואישה- הרקדנים רוני חדש וגלבוע אגר.

בתוך חלל אינטימי כשהקהל יושב במעגל סביב שני הרקדנים בוחנת ברינר את המרחק והיחס בין צמד הרקדנים ובין הרקדנים לצופים. באינסוף וריאציות של תנועה, האחת מול השני, הם נסמכים וסומכים, הופכים בכל רגע את מערכת היחסים צד. חוקרים את שיר הנדנדה של ביאליק ״מי למעלה מי למטה״ שהיווה השראה לעבודה.

שיר ילדים תמים שמזכיר משפט אזהרה חמור ממסכת חגיגה: “כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם – מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור“. כאילו שביאליק לא יכול היה להתאפק מלהתבונן בארבעת הדברים האלה והשיב לחז”ל: “נַד, נֵד, נַד, נֵד / רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד / מַה לְמַעְלָה? מַה לְמָטָּה? / רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה”.

והרקדנים כמו יושבים בשני צידי הנדנדה ומתנדנדים עד שהנדנדה כמו בבית המסיים הופכת ל״מאזניים בין הארץ לשמים״, שבהם הכבד נעשה קל והקל כבד – אף צד לא שוקל יותר באופן כזה מכריע שייפסק הנדנוד. והשיר עצמו, במשקלו, בכובד ובקלות שלו, מצליח להרים את המשקל, להקל על הכובד ולהכביד על הקלות. מביא את המחול למדרגת נדנדה, לקודקוד השניות בין למעלה ללמטה, בין אין ליש, בין אני ואתה.

והחידה נשארת ללא הכרעה, והאבדה לא ממש נמצאה, אבל היא נמצאת במישור המשחק, שבו יש שחוק ונגינה, שבו הקלות אינה מכרעת פחות מהכובד, כאילו השניות כולה, הפוערת, הקורעת, מתנדנדת לרגע בשמחה מצד לצד,. כאילו שהמטענים וההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהם, היא הטווה את התנועות, מובילה אותם לבחון זה את גופו של זה, לגשש עם הידים, לחרוץ לשון, מאלפים זה את זה משתמשים בכובד הגוף, מתקרקעים על כפות הידיים או מדמים תעופה, מניחים יד על מצח ומפעילים משקל או רצים במעגל, תנועתם המסחררת יוצרת משב רוח שמגיע עד אלינו, משיב נפש בחום היום.

ויש גם איזכור לנדנדה בשני חבלים דקים היורדים מהתקרה, בקצה חבל אחד אבן כבדה, ובשני ארבע אבנים יותר קטנות, השקולות לה. והגוף כאן אמנם מתוח ומאומץ, אך שומר על אחדותו, מאוחה ולא שבור. נע בהתגעשות ונזילות, בתוך טשטוש גבולות בין אני לזולת והיקשרות מופרזת. הכוריאוגרפיה של ברינר כמו מפרקת אותם למקטעים של תנוחות, מחוות ותנועות גוף, שאותן היא חוקרת דווקא מן העצירה. מאותה תנועה אחת, מאומצת וקשה, של גוף הנמתח עד קצה יכולתו; תנועה מושהית ועצורה, או מונוטונית, חוזרת על עצמה באטיות. וגם אם נדמה רוב הזמן שהם שניהם יצור רב זרועות, גם הגוף הנשי וגם הגוף הגברי מופיעים בו בגילומיהם החדים והמלוכדים. וזו עבודה מאתגרת, עבודה שעובדת ברמה סמלית כל הזמן ולכן מבקשת כל הזמן פיענוח. אבל הקירבה הכפוייה לרקדנים לא באמת נותנת לנו הצופים את ההיבדלות לבחון את האינטימיות מכריחה אותנו להישבות במקסם ההזדהות.

ואופן ההתעניינות של ברינר בגוף הוא רנטגני, נמדד במידת הקירבה שהרקדנים מסוגלים לקיים אליו ואיתו. והמסירות של הרקדנים היא כמילוי של ציווי פנימי, כמלאכה מונוטונית מטומטמת שיש למלאה, כמו עונש, מה שיוצר בנו אמפטיה. והטון של העבודה הוא לירי ומדוד אבל הסוף שלה חסר דיוק, נותר אלסטי, כמו אינספור סופים רנדומאליים. בזבוז משאבים. ולא תמיד נכון לברוח מבשורה.