המהדורה הנוכחית של הרמת מסך שנוהלה הפעם על ידי שני מנהלים אמנותיים: איציק ג’ולי והלל קוגן היתה בעיקר שעתן היפה של הכוריאוגרפיות. ובכלל השנה, היו לא מעט יצירות רעננות רבות עוצמה עם פוטנציאל למקם אותן ברצף חדש, שהצליחו לנסח אמירה שלמה שהצופה יכול להשתהות למולה גם כשהן נשארו בתוך אסתטיקת מעבדה וניסוי.

העבודה של סחר דאמוני “פרג’ן” בנויה כמעט רק על סיחרור ויש בכך ביטחון עצמי רב, להישען על מעט עדין כל כך. ובניגוד גמור לאמנות המילניום החדש שנולדה בסימן של ספקטקל אדיר-מימדים – אמנות מאז’ורית ושרירנית, סחר מתעטפת בארכיטיפ הפוך בתכלית של האמנית המתכנסת-מצטנעת בעולמה האישי הזערורי, מתגדרת ברגישות ופגיעות גופניות-נפשיות, עד שכמעט ואי אפשר להסיט ממנה את המבט.

והיא מסתחררת, מניפה זרועות, כפות ידיה הנוגעות לרגעים בגופה ובפניה מציירות את דימוייה כמו היו מעוררות זכרון, מסמנות אפשרות כלשהי, כהד, כמחווה, ואף כממנטו מורי. מהדהדות כהבלחה את אניסה אשקר המשרטטת על פניה כל בוקר  מילה או משפט בערבית ויוצאת איתו לרחוב. הקליגרפיה הייחודית, כיתוב־הפנים הזה, בלתי־קריא לחלק מסוים באוכלוסייה ולרוב קבוצת ההתייחסות שלה.

ולמרות שהסיחרור לקוח מכלי שני, מהדהד את הדרווישים המחוללים שהסיחרור שלהם עוסק בנשגב באקסטטיות מדיטטיבית מיסטית, כאן ההחלשה של הלהיטות מבריקה מאחר והיא הופכת את דמותה לשקופה ונזילה ואת הפעולה לעמלנית, פעולת עול, מתוך אילוצי היומיומי, החדגוני והשחוק. וכך גם כשהיא מלאה שלווה כביכול, שקטה ויציבה בסיחרוריה, בוקע מתוכה ממד דק של סירוב; סירוב להיגיון, לסדר, לתפקיד הדת באמנות, לתפקיד האשה. דמות שרק מוארת כהבטחה טרנסצנדנטית.

בהמשך היא מרחיבה רדיוס, חצאיתה הלבנה כמעט נוגעת בגבולות הבמה. ושלא כמוהם היא לא נטועה או צומחת. חסר לה שורש. היא מה שנשאר מאקט הסירוס אבל היא איננה הסובייקט המסורס אלא האיבר עצמו-זה שהעיקור שוכן בתוכו במלוא הכוח. ויש גם קולות גברים המדברים ברקע או מריעים מול צפייה באיזה משחק כדורגל מוסיפים נוכחות רפאים, משקעי זיכרון של חרדה מודחקת, כמו קילקול במנגנון שלמרות שוליותו הוא מאיים להחריב את כל היופי.

ולמרות התנועה הייתי אומרת שזו עבודה שמדברת בשפת שיתוק. זהו מחול שנעשה מתוך מודעות לקשר בין תנועה-יופי-עיקור-ושיתוק, של זו האובדת בבהירות חלולה וחסרת רחמים. וכן, אפשר היה לדבר על העבודה הזו דרך הביוגרפיה של סחר דאמוני, דרך הפריזמה של מעמד האשה בחברה הפלסטינית אבל נדמה לי שבסופו של דבר כולנו מנסות להיחלץ מתפישת העולם הפטריארכלית המקומית, מי ברכב מי ברגל.

%d7%a1%d7%aa%d7%99%d7%95-%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%99%d7%a8%d7%91-%d7%93%d7%92%d7%9f-%d7%aa%d7%aa%d7%a7%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%aa%d7%9e%d7%a8-%d7%9c%d7%9d״תתקרבי״ של מירב דגן וסתיו מרין ובביצוען, בנויה כמין דרמה עזת רגש, המתקיימת במסגרת איתנה. דגן ומרין, שתי יוצרות דומיננטיות ובעלות נוכחות ברורה שבחרו הפעם לשתף פעולה, יוצרות בעבודה הזו טקס מיתולוגי נשי של איזו דת אלטרנטיבית משונה שהפכה אותן ואת גופן למטרונום פנימי, גופני, נוירוטי ובוכה. משרטטות בגוף נחרץ שפע רגעי חיים מפוטפטים, מפוספסים, קומיים, קוסמיים, מתוקים ומתוחים, סוהרות ובוערות, קרות ומופקרות, טרנס בטרנס, נימפיות ומילפיות.

והן מתייפחות בקול, בכי מנותק מסיבות ונסיבות, נוכח כשלעצמו, כעבודת גוף. הצופה מתהפנט לפניו, מנסה לפצח את הרגע המדויק שבו העצב פורץ את גבולות הגוף, מחצין את הסימפטום, הופך לרגע למופע דמעות. רגע הן מהדהדות לאותן הנימפות בחלקת קני הסוף, האחוזות נפתלות אשה בזרועות רעותה מטפסים מעוטרים משתרכים אחריהן כמו גלימה, בלתי מושגות ונעלות כמו הפאון של מלארמה ברא את הנימפות בעיני דמיונו היצירתי ומכוח הווייתן הסימבולית בלבד, באו תשוקותיו על סיפוקן. אלא שכאן שתיהן נגררות מדגישות את ה׳בשר ודם׳ רחוקות שנות אור מלהיות אותה דמות אגדית נושאות את מלוא כובד משקלה הדיוניסי של התשוקה כעול.

בסוף הן מתיישבות על סלע רעוע, מפוליאוריתן מוקצף. נראות כמו אותו פסל ברונזה מפורסם בקופנהגן של בת הים הקטנה. דמות המתבססת על סיפור האגדה מאת הנס כריסטיאן אנדרסן בעלת הקול הקסום והצלול, שהתאהבה בנסיך בן אנוש. על מנת לקבל את הזכות לקבל רגליים ולרקוד עמו בנשף, משלמת בת הים מחיר כבד מנשוא, ומאבדת את קולה ואת חייה. רק שבמקרה הנוכחי, שתי אלה מזייפות באינספור זיופים כאילו אין מחר ואין מושיע. רדי-מייד ויזואלי מדויק, היוצר את דיוקנה של האשה ההרואית, הסמלית כמוזה, לנוכחת חסרה, מזוייפת.

“זורחות” היא לכאורה מזרח הטובל כולו באושר. העבודה המפגישה בין שני גופי ידע תנועתיים, משתי תרבויות שונות, מחול השמחה המרוקאי(שירה אביתר) ומחול השמחה התימני (ענת עמרני) נרקדת מתוך אותו מילון תנועות ביוגרפי שנטמע בגופן, בתקווה, כפי שכתוב בתוכנייה, “לעורר זיכרון שרירי ובאמצעותו להגיע לרגשות, לתחושות ולדרכי המחשבה שנוצרו בתרבויות האלה.” ויש כאן חווית ירידה לאיזה מחסן זכרון סטריאטיפי מאוד שאנחנו רגילים להשביע בו את רעבוננו האקזוטי. ולמרות שהעבודה הזו דורשת הידוק והכרעה בעיקר בחלק האחרון שלה, הן מצליחות לבנות עוד קומה מעל השיח המזרחי עם תכניו הצפויים מראש. מסמנות דרך העדתיות גיאוגרפיה נפשית מזרחית מגוונת יותר שיש בה דקויות והבדלים פנימיים. מכוונות לניואנסים של שפה ושל חוויה מתוך איזו הצפה ועודפות שמוטל עליהן למסור אותה החוצה בצהלולים, בצעדי סיכול חילוף, בניענועי כתפיים כאילו שהן נפלו מתוך המיתוס המזרחי. אפילו במחיאות הכפיים עם הקהל אין אפשרות לחירות אמיתית בטח כשהידיים מורמות, הנפתם המציינת את המחול האקסטטי דומה דמיון יוצא דופן למי שנאבק על חייו בלב ים. או כפי שהיטיב לתאר את הפרדוקס המשורר טהא מוחמד עלי בשירו ׳אזהרה׳: ״מה שחִנָּנִי וְקַל תְּנוּעָה כִּצְבִיָה, וְנָס לְכָל עֵבֶר כְּחָגְלָה – הוּא לֹא שִׂמְחָה. הַאֲמִינוּ לִי -לְשִׂמְחָתִי אֵין שׁוּם קֶשֶׁר לַשִּׂמְחָה״.

בעבודות של מיכל סממה יש תמיד תחושה שהיא רוצה להחזיק את שני קצות החבל, ללפף אותו ולמתוח אותו כרצונה. בעבודה החדשה שלה ״אנדרטה לתרנגולת״ היא מתארת את יחסי ההתבוננות והשימוש בין אנשים לבעלי חיים. טוענת את הגוף וסוחבת אותו כשלל ציד. עוטה כפפות גומי צהובות ואדומות על כפות הידיים והרגליים וכל אבריה מטופלים לעילא, באופן וירטואוזי. אנדרטה חיה לפעולת הביות, ארוזה בקנה מידה התרנגולת נתפשת כמצבה חיה לאחרות, לשוליות, למה שאינו יכול להחזיר אלינו מבט. לעולם איננה בפני עצמו כי אם משועבד ליחס, לערך השימוש או הייצוג הסימבולי של כיבושי האדם.

הרמת-מסך-מיכל-סממה

ראשה שמוט מחוץ למשטח הבלתי נראה, שיערה הארוך נופל כלפי מטה, הופך אותה לישועית, מין מיועדת לשחיטה נצחית. הפעולה האמנותית של סממה היא פירוק של המחול למרכיבי הסאונד, הגוף והחלל והרכבתם יחד מחדש כמיצב מושגי. הצלחתה טמונה בשחזור של חווית הצופה. יצירותיה של סממה הן בראש ובראשונה אנושיות מאוד, ומתוך האנושי הצבעוני הן מתרוממות להמחיז ולייסר. וגם כאן סממה נראית כצועדת לקראת מישהו או משהו הניצב לפניה ונסתר מעינינו, לאו דווקא מיוסרת אלא זוממת, תמיד זוממת, ובזה כוחה.

בעבודות של תמי ליבוביץ יש תמיד איזו איכות מופנמת וצריך לפתח הקשבה גדולה מאד כדי לנהל דיאלוג עם החומר המינימליסטי והכאילו רזה הזה. יש תחושה שליבוביץ נותנות לסיטואציות בעבודות שלה לנזול ורק אז היא מנסה לשלוט בהן. יוצרת מרחב חזותי החומק מכל ניסיון למלל אותו. העבודה החדשה שלה THE CALLING מתחילה מסאונד. האולם עדיין מואר לגמרי ולמעלה ביציע חמישה רקדנים שרים במעגל. אחר כך הם ירדו בחושך אל הבמה לעיתים הקול יקדם את הגוף ולעיתים הפיזי יפיק שירה, בנסיון להשהות את העתיד לבוא ולייצר גוף שיש לו פיצול, מעין סכיזופרניה- גוף שמתקיים בו זמנית בתנועה, במחול, ובקול גם כיחיד וגם כאנסמבל, סולו ומקהלה. גוף שיש לו בדומה לסכיזופרן, היכולת להתקיים בכל מקום וזמן, בכל ארץ, בכל תרבות; אין לו “אני”, אין לו “אגו”, מה שמונע בעדו מלגבש זהות אינדיבידואלית, אין בכוחו לאשר אגו הנמשך בזמן. ואולי בגלל שעמדת הכוריאוגרפית מפנה מקומה לעמדת החוקרת, העבודה אחרי העוצמה המאגית של הפתיחה דוהה, נדמית כתרפיה באמנות, כהצצה אל פתולוגיה פרטית חולשת.

״מאחורי ההר״ של נדר רוסנו מאלצת את צופה המיינסטרים לחלץ את ריגושיו מחומרי שוליים, למצוא יופי, רגע פואטי או פעימה אנושית. העבודה בנויה כפרגמנטים, מקטעי משפטי תנועה שנאספו, מנשגבות מוסיקלית. קצת כמו יומן פתוח ואנטי־הירארכי שנראה כמערב רגעים אוטוביוגרפיים, סקיצות, חלקי סולמות, מראי מקום של השפעות, חומרי גלם, תיעודי מקומות שהיה בהם, מפגשים, באופן כביכול לא מסונן. וצריך יצר התמסרות חסר ביקורת כמעט כדי להיסחף בה.

אסף אהרונסון ״מה שמגיע״העבודה של אסף אהרונסון ״מה שמגיע״ בנויה כמו מצגת שקופיות. בין הקאט של חושך לאור, הקו הוא אימפולסיבי, מהיר, כמו נועד לרשום איזה רגע בתודעה שעוד מעט ייעלם. וזה מתחיל פשוט וצנוע- רקדן ורימון בשלל תנוחות. אחר כך מישהו בוכה וכשהאור נדלק חדר שלם נבנה סביבו באופן לירי עד הפרט האחרון. וזה ממשיך פירות יאכלו וינזלו או יתבקעו, ובכמה מהמקרים נוצרים רגעים של פופ ארט הנותנים יחס מרומם לדברים שגרתיים ולעיתים אלה מפגשים פואטיים בין חומרים. ראשו הקליל של אהרונסון יוצר פיגורות גרוטסקיות מופשטות-למחצה: סצנות סוריאליות קאמריות של בני-אדם, עם נטייה חוזרת למיניות תמוהה והתפרקות המשולבות בעידון ורוך או בשמץ תמונות של אידיליה ותום כשהוא לבוש סנפיר בת ים קטנה המבקשת בהתפנקות שמישהו יעלה וינשק אותו וכשזה קורה בועות סבון מתעופפות ומחליקים על סקטים נכנסים עם סרטים, משל היו נבחרת ישראל להתעמלות אמנותית. ממזג ליריות רכה עם גרוטסקה תוקפנית בסוף, כשהם זוחלים ערומים בחשיכה זיקוקים דולקים נעוצים בפיהם ובאחוריהם.

והבקעת רצף הדימויים מתוך השחור יוצרת תשבץ היכול להיקרא לרוחב או לאורך, כאפיזודות נפרדות, כסיפור בהמשכים או כאורגיה ענקית וסימולטנית. בבידוד ובקיטוע של פרגמנטים, מפרק אהרונסון את מושג ההופעה, גם במובן של שואו וגם במובן של ההתגלות לעין, למרכיביו. השואו נוכח דווקא בהיעדרו, ברגע של השתיקה, ההרפיה, האתנחתא. משאיר אותנו כל הזמן בתהייה של מה קרה כשלא ראינו. ״מה שמגיע״ היא מעין הפלגה על ספינת תענוגות שעוד רגע ותטבע, ציפה על פני מהלכים ותחבירים אמנותיים, תנועה בין גלים סוערים של הומור שחור והנאה חושנית.

צילום: תמר לם