“הרמת מסך” הוא פרוייקט הדגל להצמחת יוצרי מחול עצמאיים שכבר צברו ניסיון, אך עדיין לא מחזיקים להקה משלהם. השנה קיבלנו 3 מסכים, שמונה יוצרים ושני מלווים אמנותיים- יורם כרמי ורונית זיו.

מי שבא ל”הרמת מסך” בציפייה לחזות בתנועה וירטואוזית או במחול מלוטש ורב יופי או לזכות בהנאה פסיבית, קרוב לוודאי שיתאכזב. מי שנהנה לראות כל גוף אפשרי בתנועה יכול למצוא גורמים להנאה: סיכון, רישול, גילוי ואולי בעיקר כיסוי. אחרי צפייה בשלושת המסכים התחושה היתה של אווירת סיום קורס חניכים מצטיינים יותר מאשר של בכורות מחול, ועדיין שתי יצירות היו מוקפדות יותר.

רועי אסף הוא אחד הכוריאוגרפים הצעירים ששפתו האמנותית מובחנת ואישית והוא ממשיך לפתח ולהרחיב אותה. בלב יצירתו “GIRLS” עמדו חמש רקדניות שנאספו למין אחדות נשית אחת מסוכסכת אסתטית, אך גם טעונה בשאריות של זיכרונות דואבים: מין קבר אחיות החפור היטב בתוך מיטב הקלישאות של נשיות.
פס הקול הפופי בשילוב בגדי הים השלמים, יצר מופע ראווה שנע בין המחזמר ההוליוודי למופע של שחייה צורנית- מופע בו נשים תמיד מגיחות מתוך המים כשהאיפור שלהן מושלם והחיוך מושלם לא פחות. עבודה קפדנית יותר של אסף היתה יכולה היתה להדק את היחס שלנו אל הקוריוז הנשי, אל אותה נוכחות רבת חן של הנשיות ההוליוודית בשיאה.
יצירתה של אודליה קופרברג נקראת “אקווריום” וזהו המרחב המשמש אותה לחקירת הקולקטיב הקרוי משפחה. קופרברג בוראת בתנועה עולם אקוורלי עדין, בו חותרות קדימה בשקט שלוש רקדניות, לכודות במערבולת פתאומית של תנופה, מתמסרות לה בפסיביות מתוך השלמה. והדחף לשחות קדימה מגיע ממרכז הגוף ולא מהמפרקים, והתנועה בתוך תבניות קבועות יוצרת התנהגות טקסית שנכנעת לסביבה הפיזית שיוצר ה”אקווריום” ככלוב. מעט מאוד פעמים התנועה איננה קולקטיבית מה שגורם לנו לעצור ולהרהר בתנועת הכנגד. שוב ושוב נשמעות נשימותיהן הקצרות והמאומצות של הרקדניות, שורטות את דפנות הכלי, מסב את מבטנו פנימה אל האנושי. נדמה שקופרברג יודעת לפענח את עצמה לעצמה דרך תנועה, מה שגורם לה לחשוף בעקשנות את הגוף ואת מגוון הסביבות האקולוגיות שהוא נע בתוכן.

קרדיט צלם: גדי דגון
קרדיט צלם: גדי דגון