במהדורה הנוכחית של הבינאלה למחול בליון נארגו העבודות זו בזו לחגיגה של ממש. זו המהדורה הראשונה שאת התוכנית האמנותית שלה אצרה הכוריאוגרפית דומיניק הרווה ( Dominique Hervieu), שהחליפה את המייסד המיתולוגי של הפסטיבל גי דארמה (Guy Darmet).  נדמה שלהרווה יש סקרנות בריאה וחושים מצויינים מה שיצר מהלך אמנותי חקרני שגם יודע להיות קל מזג. הנטייה שלה לוותר על המחול נטו בהגדרותיו המסורתיות, הכניס לרשימה לא מעט עבודות שיוצריהן באים מתחום הקרקס העכשווי מה שהרחיב את ההגדרה של המחול אבל גם הוביל אותנו להתבונן על עצם הראייה האנושית, על הכזב והאשליה שבה.

השנה הבינאלה נמשכה 20 יום ועלו בה 45 מופעים מתוכם 25 בבכורה. העבודה השנונה והמעניינת ביותר שצפיתי בה היתה העבודה של הכוריאוגרף הבלגי הותיק יאן פאבר (Jan Fabre), עבודה של שמונה שעות ברצף, שעוצרת לרגע מתמשך איזה שיטפון וויזואלי המציף אותנו ומעניקה לנו חיים ארוכים יותר, שיש בהם יופי לא צפוי. בשביל אמנים מהזן המיוחד הזה, שאינם מאביסים את הקהל בריגושים מהממים חדשים אחת לעונה, שהולכים ומתמעטים בעידן התזזית, דרושה סבלנות כמו זו המרתונית שאותה הם עצמם יוצרים.

גם בעבודה הנוכחית שעלתה לראשונה ב-1982 וזוכה עכשיו לגרסה מחודשת,  משלב פאבר בין מחול תיאטרון ואמנות ויזואלית, שוזר פרובוקציות מילוליות, קורא תיגר על הצופה, לוקח אותו באמצעות דינמיקה חווייתית אינטנסיבית אל מעבר קצוות הרגש. הוא חוקר את האדם דרך גופו ומעמיד את הרקדנים והשחקנים על הבמה להלחם מול הקונפליקטים היומיומיים שלהם מסרבים לקבל את המציאות כפי שהיא. אצל פאבר עולם הדימויים מורכב מאינסטינקטים והבמה היא מקום בו דברים נאמרים במטרה לפתוח דלתות ולא לתת תשובות. זו עבודה סימטרית מאוד, שורת מנורות עומדות מחלקת את הבמה כל פעם מחדש, וכל מה שקורה בצד אחד של הבמה קורה גם בצד המקביל, והדגש הוא על העצמת איזון קומפוזיציוני של כל פריים ופריים על הבמה . אישה שמספרת את שיגרת יומה ניצבת במקביל לגבר שמספר את שיגרת יומו. גבר מתפשט מול אישה מתפשטת. זו עבודה שעוסקת בשיכפול – הטקסטים נאמרים שוב ושוב בחמש שפות שונות והפעולות חוזרות על עצמן אינספור פעמים. באחת הסצינות במשך שעה גבר ואישה התפשטו והתלבשו על הבמה, כחליפין של רגשות ותודעות בלתי ניתנים לכימות ולהמרה, עד שהבגדים נקרעו לגזרים. כך ככל שהשעות נוקפות מתקבלת איזו פנורמה אלגורית המקנה להתרחשויות איכות לירית מועצמת, עתירה השתהויות מהורהרות, עד שכל דבר מתקבל בהכרח כהרה גורל ורב-משמעות.

ונכון שהשעתיים האחרונות קצת חלשות יותר אבל התענוג המסוים בעבודה הנוכחית הוא בהליכה לצדה את כברת הדרך המרשימה הזאת, מתוך סקרנות ופתיחות לניסיונות, גם אם אלה ניסיונות שלא מתבהרת מתוכם איזו היחלצות או תפנית מובהקת. זה עניין של נאמנות. של יחסי אמון בין אמן לצופה ושל מענה לשאלה איזה סוג קהל כדאי להיות. איזה סוג קהל ראוי להיות לאמן כזה, שמתמיד במפעל חיים של כמעט אותו דבר. בסוף קמנו מזוככים והתמתחנו למלוא שיעור קומתנו,  ולחצנו ידיים,  וידענו שזה בדיוק מה שדרוש לחילוץ תחושת הנשגב.

העבודה המרגשת ביותר, מבלי להזכיר את ״John״  של לויד ניוסון שהקדמתי לראות בבכורה עולמית בוינה,  היתה “טבק אדום” של ג’יימס ת’יירי (James Thiérrée), הנכד הכריזמטי והמוכשר כשד של צ’רלי צ’פלין. יצירתו של ת’יירי מצויה באזור העודפות. וזה לא רק קנה המידה הנוטה אל הגרנדיוזי, אלא גם עוצמת המפגש עם המגה-הרהור היומרני שלו, שיוצר חוויה מציפה ומשתקת, הגורמת לנו לריגוש עז וסתום. זהו תיאטרון מחול שמתנהל בתוך תפאורה אקטיבית של איזה עולם סוף שלעיתים מאזכר תמונות ומטפורות דתיות, אבל מסיט בחוכמה את המוקד לחולין. כך נחווה הנשגב כשהוא בהקשר אנושי בלבד, בלי קיום שמעבר.

וכל פעולה על הבמה מחושבת מתחילתה ועד סופה לעיתים הסאונד שלה מועצם. ובאין מאפייני מקום וזמן, בחוסר המוחלט במלים ודיאלוגים, הרקדנים הם מעין גופים בעולם, רוקדים את ריקודם הפרטי-אוניברסלי במרחב קונקרטי שהוא גם יקום התודעה של היוצר. הגוף הפנטומימאי, הוא תחנת ממסר או שבשבת רוחות, שמחפשת אחר הדבר הנכון- הרגש הנכון, האדם הנכון להנהיג, הטקסט הנכון להפעיל, הצד הנכון להיות בו בעולם. וזה עצוב ומצחיק ואבוד מראש כי כל אפשרות נראית קבילה באותה מידה.

james-thierree-1

העבודה המאכזבת ביותר שצפיתי בה היתה זו של רקדנית הפלמנקו רוסיו מולינה (Rocío Molina) . זוהי עבודה רווית פאתוס מעין פנטזיה מאגית בה מגלמת מולינה תפקיד של אשה אלגורית. הליהוק העצמי בדמות הכל־אשה- האשה הנצחית, האישה הלוחמת, האישה המושפלת לסירוגין על ידי שני גברים, והאישה הממתינה פסיבית להצלה, פשוט פאתטי. נדמה שהבמה משמשת למולינה כמראה להתבוננות עצמית מבושמת והיסוד האנטי־ביקורתי הגורף בעבודתה מקומם ומעורר דחייה. מאחר והיא מתוכננת להגיע השנה לסוזן דלל אני מאוד מקווה שזה לא הדבר היחיד שיש והיה לה להציע.

וראיתי גם עבודות של הכוריאוגרף הצרפתי ממוצא אלג’יראי קאדר אטו שממשיך לפתח את מחול ההיפ-הופ בתוך כוריאוגרפיה שהיא אוסף תמונות קצרות. ואת נסארה בלאזה- שגם הפעם החושך הוא מגרש המשחקים שלה והיא משאירה אותנו לדמיין מראות, ולהנות מהבלחות של אור,כל שינוי זעיר שנקלט בעין נרשם. ואת הפרפורמר המצויין פרנסואה שיניו שתמיד מפתיע לגלות שההוויה שלו על הבמה ומחוצה לה היא אותו דבר. הפעם יותר מלרקוד הוא מפליא לשיר מלהטט בין קול גברי לקול נשי שהרכות שבו יכולה להגן מגשמים.

וראיתי גם את גרסת האודיסאה של הכוריאוגרפית הפורטוגלית טניה קראוואלו- שהגרעין היפה שבה מוצה אחרי רבע שעה, ואת נואה סולר במופע הרצאה- מכשול השפה לא איפשר לראות את מה שקרה על הבמה כיחידה אורגנית, ואת להקת Company XY – עשרים ושניים אקרובטים שיצרו כוריאוגרפיה קולקטיבית שכל רגע גורמת ללב שלך לצנוח מחדש לריצפה.

IL N EST PAS ENCORE MINUIT -

והיו גם הבטחות, תגליות משובחות כמו הכוריאוגרף הצרפתי הצעיר יואן בורז’ואה (Yoann Bourgeois), שכשאתה צופה בעבודתו “הוא שנפל” נדמה לך שפסעת אל תוך שלמות המקיפה אותך ומובילה אותך הלאה, אל מעבר לאופק לא נראה, בהרמוניה שמעטים יכולים לברוא כמותה, ללא שמץ של התייפייפות או רגש מיותר.

יואן בורז’ואה למד בביה”ס לאמנויות הקרקס אבל גם רקד ארבע שנים בלהקה של מאגי מארן. בעבודתו החדשה “הוא שנפל” הוא תולה שישה אקרובטים על במה עצומה המשתלשלת מהתקרה הגבוהה של בית האופרה של ליון. ככה באוויר הוא מבודד אותם מזרם החיים, מעלה אותם על רפסודה הנישאת עצומה באמצע החלל האפלולי, נתונים לגורלם. קול חריקת הצירים מטריד ומעיק על הרקדנים והצופים כמלאך מוות הצופה ואורב מעל. שוב ושוב תנוע הבמה במהלך הערב- בסערת נדנדה מצד לצד, סובבת בצנטרפוגה, מטיחה את הרקדנים, מפילה אותם בזה אחר זה משאירה רקדנית אחת רצה מדלגת מעל הגופים כמו היה זה משחק ילדים המצפין כאב ופגיעה. בורז’ואה שמבקש לבדוק את השפעת הכוחות החיצוניים על הגוף, מניח את הרקדנים בתוך איזה שבר, שומרים על שיווי משקל, תלויים זה בזה, זולגים וממהרים להיתלות רופפים, מולידים אמונה ועכשיו אפשרי.

לבורז’ואה חוש מצויין למינונים נכונים מה שיוצר מהלך אמנותי קר־רוח, הרוטט מבפנים. מעטים הם האמנים שריח האמת נודף מיצירתם כמו מיצירתו. והיא שורפת בעיניים וצורבת בגרון. אוחזת בך ומכריחה אותך להתבונן ולחשוב. ואיזו צניעות שובת לב יש בו כשהוא יושב סמוק במסיבת העיתונאים שמארגן לכבודו אחד הבנקים הגדולים בצרפת שבחר לתמוך בו. חושף טפח מתהליך החשיבה מרחיב בנדיבות את היריעה מעבר לעבודה עצמה. שנה שלמה הוא עבד על העבודה האחרונה- תשעה חודשים לקח לו ליצור את הסט עם אנשי מקצוע ושלושה חודשים של עבודה עם הרקדנים על הסט הקיים. ונדמה שבורז’ואה המוקסם ממנגנון ההפעלה מקפיד לחשוף את ארבעת המפעילים בבגדים שחורים, מפקיד בידם כל פעם מחדש איזה כוח חיצוני מיתי.

בסוף מסיבת העיתונאים אני נשארת לשוחח איתו אני שואלת אותו אם הוא מאמין באלוהים? “לא” הוא עונה “אני מאמין באינסוף, באיזו ריקנות גדולה שעומדת בינינו לכוכבים ומקיצה אותנו לחיים”.

בורז’ואה מציג עבודה מגובשת ומהודקת שהיא אנינה ואלגנטית, אך יש בה גם ליבה של רגש אמיתי הנותנת לה עומק ותוקף יתר. ובדיוק בשביל יוצאי דופן כאלה, בשביל להתרומם בבת אחת ולהגיד ‘מצאתי’ אני מוכנה להרחיק ליבשת אחרת.