אני מתעניינת בחורים אבל משתדלת לא לעשות מזה אידאולוגיה ולכן כל כך הסתקרנתי מ”החור”- העבודה החדשה של אוהד נהרין. “החור” היא יצירה תלוית מקום. לטובתה נבלע סטודיו ורדה של להקת בת שבע אל תוך קירות חדשים הסובבים אותו, ובמרכזו נבנתה במה מתומנת גדולה, מוגבהת רק במעט מראשי הקהל. המבנה האינטימי מושיב אותנו במרחק נגיעה מהרקדנים עד שאפשר לראות את הזיעה, את הפלסטר על הבוהן, את המבט באישונים. ושתי העיניים אינן מספיקות, וקשה לדעת לאן למקד את המבט, אל הבנים שרוקדים על הבמה המתומנת או אל הבנות שרוקדות מסביב, צמוד לקירות במין טבעת הקפית רחבה.

והפתרון המבני, הופך לאיזו איכות אבסולוטית, מכניס פנימה את החוץ האפל הסמיך, באיזה סדר מדוייק ובכפיפות לחוקים המתבהרים לרקדנים בתוך עצמם. ויש תחושה כאילו יש רק צורה אחת של קיום- תמיד בתוך חור, תמיד בתוך ההעדר, ותמיד משהו נע מסביב, מחזיק את האמצע.

קרדיט צלם: גדי דגון
קרדיט צלם: גדי דגון

והחלל כולו ממציא היסטוריה, יוצר עולם שלם של יצורים ותנועות, מעלים את השפע המצויץ של העולם החיצוני מחויב לאיזו מיתולוגיה. ברגע אחד אנחנו בתוך גן עדן שהיה לגיהנום תיאטרלי חשוך, שהדמויות המופיעות בו מגורדות, שרוטות, מתוך האפילה, נקרעות בין קיומן הפיסי למותן. וברגע אחר נדמה שהכל הוא בכלל תשליל זכרון מעולם שכבר נכחד. רק על תנועת הידיים שהזדקרו נוקשות, שנעו בכיוון אחד, שנקלעו למבוי סתום ונעצרו באויר, שנצמדו ללב, לראש, שיצרו כד סביב הגוף, רק עליהן אפשר היה לכתוב ביקורת שלמה.

ורוב הזמן מלהטט נהרין בהצלחה בין הדקורטיבי למופשט, בין החידתי ליפה. יוצר נוסחאות שתחילתן בקו ישר והמשכן כהסתעפות של עורקים. ואז, כשהקסם הופך כמעט לנס שיופיו רב מאוד, ממהר נהרין לכסות את “החור” בסיפור ומשמעות: ספירה בעברית ובערבית שנותנת מימד פוליטי, גברים ונשים, זוגיות, חתונה לצלילי נפילת נפצי פרחים. והרוח שכמעט התרוממה צונחת. וחבל, כי אם נהרין היה נוהג כהרגלו, וסומך על תבונתם הפנימית של הדברים, יכולנו להישאר שעות בחושך, מתמסרים לפלא, כשרק איוושת הנדנדות מכרסמת בשקט באותו ריתמוס עיקש, והאויר מרטיט סביבנו כמו להבה.

פורסם בידיעות אחרונות ב 11 לאפריל 2013