אולי בגלל הקיצוץ בתקציב, ואולי בגלל שהמהדורה הקודמת של הביאנלה למחול בליון והראשונה בניהולה האמנותי של דומיניק הרווה, היתה מרוממת במיוחד, בשורה התחתונה: הביאנלה שהפכה כבר לקאנון בקרב מביני דבר, שמרה השנה על איזה דופק תקין, לעיתים בקצה העליון של הנורמה. הבכורות התמעטו, וגם אם היו עבודות שהרחיבו את הלב בתנופה גדולה, שום דבר לא באמת הצליח לסחוט מפי את הקריאה ׳מצאתי׳.

האכזבה הגדולה של הביאנלה הגיעה מהצמד הצבעוני והפרובוקטיבי פרנסואה שיניו וסיסיליה בנגוליאה Cecilia Bengolea & Francoise Chaignaud). DFS), העבודה החדשה שלהם שהוזמנה במיוחד לביאנלה, ניסתה לעמת בין מחול אתני מג׳מייקה למזמורים גרגוריאנים.

r12008001-q85-adb536

אפשר היה כמעט לדמיין את השיחה המפוהקת שהתנהלה בין שניהם בהכנות למופע. היא בדיוק חזרה מג׳מייקה ונדלקה על רצף התנועות של המחול האתני שלהם, הוא, אחרי הסולו שהעלה בבינאלה לפני שנתיים בו הוא גם שר מוסיקה גרגוריאנית, רצה להמשיך בזה, וההתחיבות להעלות משהו בביאנלה הובילה אותם בלית ברירה להתיך את הרצונות שלהם. להכליא בין הדאנסהול הג׳מייקני שהתפתח לאחר שינויים פוליטיים וחברתיים שהתרחשו בג׳מייקה בסוף שנות השבעים והשפיעו על אופי הרגאיי, למוסיקה של המשורר והמלחין גיום דה מאשו, משורר ומי שנחשב למלחין המהולל ביותר של המאה ה-14. מחקרי העניין האישיים שלהם, הרצונות הסותרים, יצרו פיהוק מתמשך. קשה היה לומר מי משתעמם יותר הקהל או שיניו ובנגוליאה שזזו בחוסר חשק ביחד עם הרקדנים ששרו בעודם נעים. גם הבחירה לרקוד את זה עם נעלי פוינט לא הצליחה לפתח וירטואוזיות או לגלות גישות חדשות, או להראות שמדובר באיזו טקטיקת ביטוי שנונה שאי אפשר להתעלם ממנה. אפשר במאמץ לראות בעבודה הזו התנגשות בין ציביליזציות (מזרח ומערב, עולם מפותח נגד עולם מתפתח וכו’), אבל התחושה היתה שאין כאן באמת מחקר מעמיק משוכלל לפענוח או מבט לא סכמטי ובעיקר שאין להם מה להגיד. העניין הכי גדול היה כשהכלב של בנגוליאה עלה לבמה לקראת סוף המופע ושוטט לו באין מפריע.

שיניו ובנגוליאה אינם יכולים להיות דבר מלבד עצמם-הפרזה מחוצפת, ובזה גם טמון הכוח של העבודות שלהם, אבל כשהם נוכחים-נפקדים אין שם כלום. אולי הגיע זמנם של השניים להיפרד.

גם באילנות גבוהים קשה היה להיתלות הפעם. הכוריאוגרף הבלגי אלן פלטל (Alain Platel) מהיוצרים הבולטים במחול האירופי העכשווי, ומי שממלא תפקיד חשוב במה שנודע בתור “הגל הפלמי החדש” שהחל בשנות ה-80, ביחד עם יוצרים נוספים המזוהים עמו כמו יאן פאבר, אן תרזה דה קירסמייקר ווים ואנדקייבוס, גם לא הצליח לרומם. יצירתו “לא לישון” או ״התעוררו״ למוסיקה של מאהלר, נפתחה כשבמרכז הבמה הוצב אחר כבוד פסל של שלוש גוויות סוסים בגודל טבעי ובמנח של אנדרטה. הדימוי היה כה חזק אטום וגולמני עד שמה שקרה אחר כך על הבמה התקשה לנצח אותו. וגם את ניתן לפרש את המיצב על פי נטיית הלב הפוליטית – כהתייצבות אל מול המיליטריזם והצעת חלופה יצירתית לו, או דווקא כהשלמת הטקס והבעת שייכות אליו בעזרת עוד הזדקרות פאלית לחגיגת הקוממיות, הכוריאוגרפיה שנולדה במשותף עם הרקדנים וברובה הושארה לפיתחם, הכזיבה. ועירבובית הרגעים שלוקטה התישה והלכה ודהתה מרגע לרגע. והנסיון של פלטל להחזיק ממשק רב ערוצי וערוץ התנסויות ברף גבוה של וירטואוזיות, ווקליות, אקרובטיות ומשחק, בלי שפת תנועה מובחנת, לא צלח. שוב יהודי (הרקדן עידו בטש) שקורא לישמעאלי אחי וטופח על כתפיו באחווה, שוב ישמעאלי שמשתין על יהודי, כל אלה דברים פשטניים שכבר שמענו. גם אם בתיאטרון מחול עסקינן, יש את מה שאומרים ויש את מה שרוקדים. ובכלל איזה רקדן היה רוצה שיזכרו אותו כאמן ששם את הגוף הלימינלי שלו על הבמה.

r12008001-q85-e2f6de

לרגע הצטערתי שלא נשארנו בפתיחה, באותן דמויות אגרסיביות מיניות באופן לא סדור וסדיסטיות כמעט בעל כורחן, שקרעו את הבגדים זה מעל זה עד טיפת הבד האחרונה. כי שם ביחד עם האנדרטה הסוסית, נולד רגע עם טמפרמנט אנטי דתי עמוק שעסק מחדש ובאופן רענן בפאתוס של המוות.

אוליביה  דיבואה (Olivier Dubois) שהגיע לישראל לפני שנתיים עם העבודה ״טרגדיה״ העלה בביאנלה את ״Auguri״, שמשתלבת היטב בנוסחה שהוא ניסח ואימץ: תאורה כהה מאוד, קבוצה גדולה, תנועה כמעט מונוטונית בטרגדיה זו היתה הליכה במקצב אלכסנדרוני הפעם זו היתה ריצה, מוסיקה מפוארת, ורקדנית אחת אדומת שיער ומלאה. עשרים וארבעה נשים וגברים במרוץ נסער בחיפוש אחר האושר. נעלמים ומגיחים מחדש בין ומתוך ארבע תיבות זכוכית המוצבות על הבמה. והמנגנון בהתחלה נראה די קל, אפילו מניפולטיבי,בהדרגה מן החושך העמוק לאור, מיחידים לקבוצות קטנות, בזרימה או בהתפרצויות במוקדים שונים, עם הזרם ונגד הזרם. מאבדים את הקשר אל מקור-חיותם ונלכדים בתוך רשת הקורים של האמנות. הכוח של היצירות של דיבואה נמצא בהצטברות, באנרגיה המבטאת מהלך רוחני קונטמפלטיבי, הרבה מאותו דבר עד שהרקדנים מאבדים את הקשר אל מקור-חיותם ונלכדים בתוך רשת הקורים של הכוריאוגרף. הפעולה הדיבואית היא פעולת איסוף, ליקוט וארגון מחדש מתוך מה שמונח לפניו ולא פעולת עיצוב והולדה מתוך הריק. כי דיבואה למרות שאיפתו לדבר בעבודותיו על הטרגדיה של האנושות, אינו מצליח לגעת באש והוא נותר עם שאריות, רפליקות קטועות וזנבות-זיכרון הצפים בחלל כחלקים של חללית שהתפרקה.

r12008001-q85-a25df5

הכוריאוגרפית המרוקאית בושרה אויזגואן (Bouchra Ouizguen), כמו תמיד עוסקת בסוגיות של החברה בה היא חיה ובעיקר במעמד האשה. העבודה החדשה שלה ״עורב״ הוצגה ברחבה של מוזיאון קונפלואנס, גביש של זכוכית ופלדה, הניצב בקצה חצי־אי, מקום המפגש של שני נהרות מפוארים, הרון והסאון. ב״עורב״ הציבה אויזגואן כנופיה של נשים בשלל דגמי גוף וגיל, לבושות שחור מטפחת לבנה לראשן ,אשר ברגע מסויים ומתוזמן היטב זעקות הקינה שלהן פלשו למרחב השלו, מוחקות הכל. מקהלת נשים הנושאות קינה ווקאלית, נטועות במקומן, למעט תנועות ניעה קלות של הראש. קולותיהן נפגשים ויוצרים ביחד המולה מטורפת המולה על מה שהיה ואיננו עוד. זעקות הציפורים שלהם כמו עננים כהים משחירה את השמים. אנדרטה חיה ליגון.

וכמה חבל שאחרי שהכל מסתיים, הן מגיחות חזרה למעגל מוחא כפיים בהתלהבות של היוצאות מגידרן כמו ׳באנו לעשות שמח׳. מי לעזאזל צריך את ההתרוצצות הרב כיוונית הזו המכחישה את הקלקול בחיוך עווית מפתה.

2014

הישועה הגיעה מכיוון לא צפוי ואפילו חתרני אם חושבים על הפסטיבל כביאנלה למחול. האג׳נדה החברתית של הביאנלה וקשיי התקציב הכניסו השנה לתוך המשוואה מופעים באולמות הנמצאים בפרברי ליון. באחד מהאולומות הללו העלה השחקן המוכשר ומלא התנופה פטריס תיבו (Patrice Thibaud) את העבודה ״FRANITO״ שעושה מהתרבות הספרדית קרקס. תיבו שהתחפש לאמא דשנה ניהל דיאלוגים שלמים כמעט ללא מילים עם הבן ״FRANITO״-רקדן פלמנקו שמתחת לכרס המשתפלת שלו הציצו זוג רגליים דקות להפליא בגרבי טורקיז ונעלי לק אדומות. ושני הפרפורמרים האלה ירדו לדקויות הבעה שקשה לתאר. מעין עירוב של וירטואוזיות ומנייריזם, אהבה עצמית ומקופחות כרונית. מעלים על המוקד בחוסר התחשבות, בצבעוניות מלודרמטית, את המחוות שיש לרקדני פלמנקו, מלגלגים על סרוונטס, מעווים פנים, מתגוששים, מתפתלים, מתפלשים גרוטסקים. מצחיקים ורציניים עד דמעות. הטון, של סקרנות לא מתמכרת, של מרחק נפשי מהול בהכרה בערכו.

עוד אירוע של תיאטרון מחול מעמיק בלי קמצוץ חנופה, שהנכיח את גודל החושניות והכריזמה של אמן, את הטסטוסטרוניות אבל גם את האסטרוגניות הלא מתנצלת שלו, נרשם מכיוונו של הכוריאוגרף היווני הצעיר אוריפידס לסקארידיס (Euripides Laskaridis) שהעלה את העבודה ״Relic״ . לסקארידס שגופו עטוף ספוגים המעניקים שלו מראה של אישה הבנויה לתלפיות על סף הגרוטסקי, שנדמה שנמלטה מתוך אחת היצירות של הנס בֶּלְמֶר. האמן הגרמני-צרפתי נהג לרשום גוף חסר מבנה אנטומי ידוע ועל בסיס עיקרון הפרדיגמטיות מדגיש איברים, חיבורים ואת הארוטיות העצמית של הסובייקט הרשום בציור. ולסקארידיס לוקח אותנו אל תוך מעין מופע ווֹדְווִיל פרוע וחריף ושופע גלאם עתיר דמיון וכישרון. ונדמה שהוא מצליח לעורר מחשבה על כל כך הרבה דברים: על אברי גוף, תפישת גוף באמנות העכשווית או באמנות בכלל, דימוי גוף בתרבות העכשווית, על אמנות גבוהה ופורנו נמוך למשל, על אמנות פלסטית וניתוחים פלסטיים, על היחס בין אנטומיה וייצוג או מבט ותשוקה, סירוס, על פיזיונומיה ומטפיזיקה ואינסוף השילובים ביניהם. כי בסוף למרות גלי הצחוק הפרועים מה שנשאר איתנו היא אותה תמונת גוף היברידי, מוכלא, איברים שאינם מצטרפים יחד לגוף הרמוני או אחדותי, אלא נשארים כערימה עצובה, אולי אפילו ברוטלית. וזה מבריק.

והיתה גם לואיז לה קבלייה (Louise Lecavallier) הסולנית המיתולוגית של לה לה לה יומן סטפס, שהאנרגיה הריכוזית החייתית חסרת הגבולות שלה גם בגיל שישים, ואחרי שיקום מתאונה קשה, היא לא רק לבה הפורצת אלא מחול שנגדש כוחות פנימיים. בעבודה החדשה שלה ״אלף קרבות״, היא נעה אפופה כמו במופע אורקולי במערה, או כשחקנית במשחק מחשב שיצא משליטתה. מגישה עבודה מוקפדת ומגובשת סביב תמה אחת התואמת את מידותיה להפליא. הנוכחות הבלתי שגרתית שלה, הביטחון העצמי האמנותי והבשלות של רקדנית וותיקה, זו שהטבע כבר זורם דרכה, מוכיחים שחרף ריבוי העולמות בקוסמוס הרב-כוכבי שלנו, ניתן להצביע על לה קבלייה בעולם המחול כמרכז שסביבו נעים שאר הכוכבים. מול אמנים שכאלה ראוי לעמוד, להתבונן ארוכות, לחוות בעין ובבטן, ולשתוק.

BATTLEGROUND - MILLE BATAILLES