כמצע גידול לעבודה הראשונה שלה באורך מלא, משתמשת הכוריאוגרפית טליה בק בספרו של העיתונאי האמריקאי מייקל פולאן, “הבוטניקה של התשוקה”. פולאן, גנן נלהב, משתמש בארבע תשוקות של המין האנושי ובארבעה צמחים כדי להדגים כיצד הצמחים נהנים מתשוקותיו של האדם כדי להרבות, להפיץ ולהשביח את עצמם. עץ התפוח מנצל את התשוקה למתיקות, הצבעוני מנצל את התשוקה ליופי, שיח המריחואנה מנצל את התשוקה לשיכרון, ותפוח האדמה מנצל את התשוקה לשליטה. כל אחד מהצמחים האלה מילא תפקיד בפוליטיקה ובכלכלה של העולם, ומדי פעם גם הסתבך עם החוק.

באמצעים דלים יוצרת בק עולם פנטסטי שבו ארבעת הרקדנים-ארבע איכויות אנושיות שונות, נעים כמו צינורות נשימה אנושיים, צומחים מתוך קרקעית הבמה היבשה, יותר נחנקים מנושמים. מקיימים דיאלוג בינם לבין עצמם, בינם ובין העולם. מתלבטים, מתייסרים, מתרצים יוצרים מתוך התנועה דמות שלמה מנסים להגיע אל האמת התת-קרקעית של הזמן הזה ברצינות, ובמחויבות טוטאלית.

ויש הרגשה שמה שנמצא על הבמה הוא תהליך שיצר הזמן, כזה שיודע להכיל את מה שסבוך כמו יער ולהתנהל בתוכו. וזוהי יצירה סגפנית ולירית, ותנועת הרקדנים נצרבת בזכרון. דווקא דימויי הצמחים הענקיים המוקרנים על הקיר כרקע לבמה לא נחוצים, ורוב הזמן הם נשארים אילוסטרסטיבים ומעמעמים את המימד הרגשי שיש בעבודה.

אבל טליה בק יודעת היטב לפרק לצורה את הצורה, מקלפת את החלל מבפנים, מתוך רצון לשימור החומר לצורך יצירה מחדש העושה שימוש במה שחרב. ויש בה משהו בבק שנוטה אל הפרטים, אל אובייקטים מנייר המדמים עשב וכתר קטן, ודגם מנייר של בית קולוניאלי. והתנועה אצלה היא הרבה פעמים מדיטטיבית, או קטנה כמו הבהוב, מבליחה להרף עין כך שאם אנחנו לא מרוכזים היא כבר חולפת לה הלאה. והתחושה היא שבמקומות שבק נשארת מינימליסטית, שם בדיוק נפער הכוח. חבל שבחלקים הפנורמיים היא לא מצליחה להישאר גם כן עזת מבע.

הבוטניקה של התשוקה

פורסם בידיעות אחרונות ב-13 לאוגוסט 2013