פסטיבל אינטימדאנס השנה מבקש להפגיש דורות שונים של יוצרי מחול ישראלים, ולהניח מפה מחולית על הנעשה בתחום בארץ. בערב הפותח של הפסטיבל “דורות 1” עלו שלוש עבודות:

העבודה הפותחת”Over- all” של סיגל דהן, על פי התוכנייה מבקשת לעסוק בציר שבין האינדיווידואל לחברה. לשם כך מניעה דהן על הבמה חמישה רקדנים על ארבע, בדבוקה אחת, ובמבנים קבוצתיים שונים. מנסה ללכוד את דופק הזמן הקולקטיבי, שומרת על איזה טאבו ישראלי-יהודי- “כשסובלים ביחד סובלים פחות”. זהו מחול של כוח ותלות בין הרקדנים השונים. וגם כשנדמה לנו שהם כבר נפרדים, הם חוזרים לנוחות הקולקטיבית לתרגילי הסדר, כל רקדן אוחז בקרסול של הרקדן שלפניו, אחידים במבע אדיש. הניצחון המינורי של היחיד בקבוצה נגד החולף הוא רק המלל. אבל צריך הרבה יותר זמן כדי להרוויח את המועקה הקבוצתית. כי מה שנשארנו איתו הוא מפורש מידי וצפוי ומרגיש רק חלק ממסע החיפוש והמציאה.

“מעניין לי ת’פה” של בר אלטרס הוא דואט שמנסה לתמלל שפות שונות לתנועה באיזה תרגום של מחוות לא קונבנציונלי. יפים במיוחד החלקים בהן נעות הרקדניות לקולו של מירון טסגאיי המדבר בשטף ובניגון מיוחד בתיגרינית. צלילות הדיבור מול התנועה המגומגמת מנביטה ושולחת שורשים עדינים המגששים אל המרקם האנושי. בעבודה של אלטרס יש איזו השתוקקות מורעבת לשפה, לאין סוף של העולם המתומלל, והיא מחזירה לו דרך הגוף איזו חומריות אבודה, מגועגעת.

“Runway” של ניב שינפלד ואורן לאור היא יותר סקיצה מאשר עבודה שלמה. בעומק הבמה עומדים צמודים זה לצד זה 13 רקדנים צעירים. כל אחד בתורו מתקדם לעבר הקהל כמו בקונספט של תצוגת אופנה, מציג את עצמו ואת מרכולתו שוב ושוב בוריאציות משתנות. המבנה מצויין והוא ומעלה שאלות חברתיות לגבי הנוכחות והניראות שלנו בעולם או מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שיסתכלו עלינו- להיות אקרובטים, להתפשט, להתחבר לזוג כדי לקבל נפח, לתחוב יד למפשעה, לעשות שריר, להציג הריון, להפגין מאמץ, לא לעשות כלום, להתקרב להתרחק, להתחנן. ומנגד עולה השאלה מה פועל עלינו הצופים, על מי אנחנו בוחרים להסתכל בתוך כל הבליל המוצג מול עינינו, את מי נכתיר הפעם. הדמויות הגבריות של שינפלד ולאור זוכות כאן למנעד מצבים מעניין יותר מאשר הדמויות הנשיות, בעבודה מהסוג הזה הרבה מאוד תלוי בליהוק והבחירה שלהם בליהוק הצעיר לגמרי משאירה את התשובות במקום צפוי במקום לקבל מצבי צבירה המסרבים להתקבע עד הסוף. ואולי גם טון נסתר, אפל, אפוקליפטי, של סוף עידן האורב לכולנו, בתוך העולם השופע, האדיש, הדקדנטי.

קרדיט צלם-גדי דגון
קרדיט צלם-גדי דגון