כשפזלתי מידי פעם במהלך הצפייה ב”דגי זהב” לעבר חברי בן השמונה ראיתי אותו מחייך. לא היה לו שום צורך בפרשנות אישית עמוקה בשביל להסביר לעצמו למה, הוא מבחינתו פשוט נהנה מכל מה שצץ ונעלם. כששאלתי אותו בחוץ בזהירות אם גם הוא ראה בשלושת הרקדנים-שחקנים משפחה, ענה בהיסוס שלא חשב על כך בכלל אבל אם מדובר באמא, אבא וילדה, כנראה הדמות הרביעית בגילומו של יוסי פולק, זו שלא ירדתי לפשרה, היא הסבא.

“דגי זהב”, המופע של פינטו ופולק לכל המשפחה, רוקם עולם משעשע ופיוטי שמבליח מידי פעם אל תוך האפל. הדמיון העשיר שלהם רוקח אגדה משפחתית בתוך בית עם סדר וטקסים . והכל מינימליסטי במידה, ומפתיע במידה, מאפשר לילדים לספר לעצמם את הסיפור שלהם.

בירכתי הבמה ניצב קולב בגדים ארוך עמוס בגדים מרפרפים ועדינים. הארון הזה יהיה המסך שממנו יזלגו הדמויות- האמא המצקצקת, הילדה שתלויה על קולב, והאבא שיש בו תמימות גדולה וכמיהה להרמוניה. ככה כולם מלבד הסבא שלמד להכיל את הסדקים והסתירות.

ויהיו גם טקסי תה עם עיתון וספלי פורצלן נוקשים, ואישה שלא מפסיקה לקרקע את בעלה בשלל צלילים וקולות מתוך המיקרופון, וציפור שחיה על הראש ומצייצת מתחת לכובע, וסרט אדם שנמשך מהפה, וקופסא עורפת ראש של קוסמים, וטקסי נקיון, ופתיתי שלג תכלכל.

וכולם ינועו מתוך איזה תיקתוק פנימי, דוחסים בכוח אל הגוף את כל הדברים המשתרבבים, דומים לאותן בובות מכניות בגודל טבעי, כאלה שיש בתוכן מנגנון קפיץ סמוי שגורם להם להתנועע. ותנועה של אחד מייצרת תנועה של אחר.

זהו סיפורם של אנשים שיש בהם מעשים נטולי תירוץ ונטולי מניע, והם נעשים ומסתגננים בלי שנדע מדוע. וזוהי עבודה רבת שכבות ומשקעים ואידאות ושלדים בארון ומחוצה לו. ומה שעושה אותה מעניינת, היא האפשרות להקשיב לתדרים השונים, למעוד לתוכם מבלי לחפש בכוח את המסר המושלם.

דגי-זהב_2 דגי-זהב_1

קרדיט צלם: אייל לנדסמן