הכוריאוגרף עידן כהן מקפיד לאורך השנים להעלות עבודות בנושאים שסודקים את ליבו. מתבל את הכאב בהומור וויזואלי, ובונה על הבמה עולם קטן מתוך איזו לקטנות של חסר הערך והפיכתו למוקד של טיפול וטיפוח.

 גם הפעם הוא איננו פוזל לצדדים, אלא מביט ביושר פנימה אל תוך תוכו, כדי ליצור אוטוביוגרפיה מדומיינת הנעה בין הזמנים באופן בלתי לינארי. כהן חוזר לשנות ילדותו והתבגרותו בקיבוץ בשנות ה-80 מפרק ומאחה אותן לחתיכות ומקטעים של עבר והווה, ומציג שיירי תקופה של פאנק, מוסיקה בועטת ודימויי מגדר מתעתעים- תפיסות של גבריות ונשיות במקומות ומצבים שונים בחייו.

העבודה נראית כמו וידאו קליפ פופי- חמישה רקדנים בתהליכים מהירים או הצבות נונשלנטיות, בונים לעצמם ג’נדר בעזרת מגזינים צבעוניים, סלוטייפ ורוד, נעלי עקב בשלל צבעים, ליפסטיק נמרח, הצדעה והפגנת שרירים מסוקסים. ויש גם כמה סולואים יפים. אלא שהכל קורה מהר או לא קורה מספיק וקשה לשמוח בפעולה הסיאנסית הזאת.

ונכון שהעיסוק בזהות מגדרית הוא מעניין וחשוב אבל הכאב כאן לא מזדקק, והכוריאוגרפיה השטוחה והפשטנית של כהן נשארת כמו תגובה מיידית ונטולת פרספקטיבה למאורעות חייו הקשים, לא באמת מציפה איזה תת מודע רוחש. זהות מגדרית היא סדרה אינסופית של פרקטיקות (פעולות התנהגות) של שיח או של גוף. ובשביל לדבר על תחושת ההשתייכות למגדר זה או אחר צריך קצת יותר מהצבה פלקטית של תכונות “נשיות” מול תכונות “גבריות.

קרדיט צלם: כפיר בולוטין

יפה היא התמונה האחרונה בה כל אחד מאמץ לעצמו כיסוי כדי להמשיך לחיות את החיים בלי צווחה. ויפה גם ההבלחה המוסיקלית של  שירה הסנטימנטלי של נעמי שמר “חורשת האקליפטוס” שהטילה כל פעם מחדש צל על התהילה הפופית הלועזית של אז, והחזירה אותנו לאחדות מגדרית לאומית, אולי לקיבוץ אבל בוודאי לאדמה שיש בה אי בהירות אבל לעולם כולנו נרצה לפתוח אותה בטורייה. ובכל זאת בסוף התחושה היתה כמו בשיר: “כמו מאומה לא קרה, אותה הדומיה וגם אותה התפאורה.”