“במדבר דברים”, עבודתו החדשה של תמיר גינץ הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של להקת קמע, יוצאת לראשונה

אל החוץ, אל המדבר שסובב את באר-שבע- מקום מושבה של הלהקה, על נופו הפיזי והאנושי כמקור השראה. המדבר של גינץ מופיע בעבודה כיסוד ממסך, מאפיל, הטוען סיטואציה פשוטה בערפל פילוסופי וממלא אותה קדרות, מראה מקום להשתנות מתמדת, בין המתפרק והמורכב מחדש.

קרדיט צלם- כפיר בולוטין
קרדיט צלם- כפיר בולוטין

“הפוסע פסיעה אחת הרי הוא מתחייב בנפשו” אומרים חז”ל ואכן הפסיעות הראשונות של להקת קמע לצלילי המוסיקה שכתב אבי בללי במיוחד לעבודה, נדמות כפסיעות על איזו אדמה מדברית הלוהטת בשמש. ומבנים קבוצתיים מתחברים ומתפרקים מחדש דואטים, סולו, שלישיית זוגות. וכמה טוב גינץ בפירוק וההרכבה האלה בתנועה שנבראת מתוך החשכה ונמוגה אליה ברצף מקוטע או בזו הפועלת מעגלית, החוזרת ונשנית, נראית כמחול טקסי סביב צלם מקודש.

והמוסיקה כופה על הגוף איזו אתניות לחלחל בתוכה, להדהד את להקת ענבל המיתולוגית בכפות ידיים מסוגננות, המונפות אל על ברוח לירית מעודנת. אבל בכל פעם שזה קורה הגוף מתחתן סותר לחלוטין את הרושם, מחרב את הליריות בפתאומיות, בהנפת רגל לערבסק שבא מתוך הבלט הקלאסי. והסתירות האלה יחזרו על עצמן מותירות עיקצוץ טורדני, תחושה של היברידיות לא מדווחת או שמא מהתלה פנימית לא נהירה.

והעבודה מדשדשת בין קלישאות על אודות המקום, החל מהעיר העולה מן החולות וכלה בסופות המפסלות דיונות בנוף. כמו משחזרת נרטיב מוסכם וידוע, שאולי נקרא לו “עם בארצו”– עם שנע בתוך האבק המדברי־תנ”כי בעל הזיקה ההיסטורית והתרבותית לקרקע, אבק האדם שקם מההריסות ובנה מדינה ומשתעל כעת בענני בנייה.

אבל גינץ תקוע, ובכל פעם שנדמה שנפער איזה סדק חדש, הוא מקפיד לכבול את הגוף לאיזה יפיוף בלתי מוסבר, נודף סיגנון יתר. שקוע בגעגוע לאותה אסתטיקה ניאו קלאסית שמילאה את חדרי הסטודיו של להקת המחול ‘בת דור’ ועדיין ממלאה את כל רמ”ח איבריו ושסע גידיו.

קרדיט צלם- כפיר בולוטין
קרדיט צלם- כפיר בולוטין