כשבמציאות הישראלית גבהות הלב של ההון והשלטון צומחת לפסגות חדשות של לאומנות וכוח, הצפייה בבלט ז׳נבה הותירה אותנו עם הטעם האופטימי והמתוק של ניצחון אנשי האור על מלכות החושך, של יופי מפעים שאין דומה לו, של מעשה אמנותי, פיוטי ומטאפורי כנגד העולם.

בלט ז’נבה (Grand Theater du Genève) מהלהקות הרפרטואריות הטובות ביותר באירופה, הגיעה לישראל בפעם השנייה. מאז הקמתה ב–1962 לא היה כוריאוגרף מז’ורי שלא עבר בשורותיה. ג’ורג’ בלנשין שימש לה יועץ אמנותי ויצר עבורה עבודות בשנות ה–70, ויליאם פורסיית’ האמריקאי, ירי קיליאן הצ’כי, מץ אק השבדי ואוהד נהרין – יצרו עבורה עבודות בשנות ה–80 וה–90, והרשימה ארוכה.

מאז שמונה פיליפ כהן ב-2003 למנהלה האמנותי של הלהקה,הרפרטואר שלה נע בין שיחזור יצירות מהעבר לבין הזמנה של כוריאוגרפים צעירים יותר ליצור ללהקה רגע לפני הנסיקה שלהם. שני הכוריאוגרפים שמציגים את עבודתם במשכן, קן אוסולה ואנדוניס פוניאדאקיס, הולמים את תפיסת עולמו של כהן להפוך את בלט ז’נבה לכור היתוך לדור הבא של כוריאוגרפי הבלט המודרני.

את הערב פתחה יצירתו של הכוריאוגרף השבדי קן אוסולה ”אור LUX” למוזיקה של הרקוויאם מאת גבריאל פורה, שנעדר את הגרנדיוזיות והדרמטיות שיש ברקוויאמים של מלחינים אחרים ונשמע כמו שיר ערש למוות, שאיפה לחדווה של העולם האחר. ואכן העבודה שנעשתה ביד מיומנת, ממלאה את המרחב בתנועה דינמית וזורמת, מבלי לתת תחושה של דחיסות. ולמרות המיינסטרימיות היחסית, השגב והיופי של הרקדנים הנעים כגוף אוניסוני, ושל גוף הבוקע מגוף אחר או נחבט בו בעדינות, יוצרים מין תיבת נגינה אדירה ועדינה שחללי התהודה שלה, בלתי נשכחים. ונדמה שאוסולה לא באמת מעמיק חקר אל תוך מסתורי החושך, מתחקה אחר תחושה של איזה אופל, אלא שומר על איזו עדינות ומבנה זורם. אבל כשבוחרים להתמסר לשגב, לעיטורי החן, לריתמוס פנימי, תנועת הרקדנים נראית כמו רישומים קליגרפיים הנוצרים בכל קו את תחושת ההתחלה והסוף, משך הזמן, ואת האושר הרגעי בחיקו של הנצח.

“גלורי” יצירתו של הכוריאוגרף הכוכב ממוצא יווני אנדוניס פוניאדאקיס שמאז הוצגה לראשונה לפני כארבע שנים, הפכה למעין כרטיס ביקור של הלהקה, יוצרת תמונות של מחול וירטואוזי מעט שגרתי, המתבססות על 12 קטעים מוזיקליים קצרים, למוסיקה של הנדל. וזו עבודה גדושה ומהירה ואינטנסיבית שהתנועה בה בנויה על התפרצות ובלימה. ופוניאדאקיס מצליח לטוות בה מארג סבוך של קומפוזיציות משתנות תוך תנועה מתמדה, עד שהוא כמעט ממיר את החומר של הגוף לשירה. פוניאדאקיס הוא כוריאוגרף של רהב, מה שגורם לפעמים לתחושה שלא כל הדימויים הבימתיים והחיבורים שהוא יוצר ברורים ומשדרים אינטגרליות. לעיתים, כמו במקרה שהוא עושה שימוש בצלליות של רקדנים מאחורי תאורת מסך, הקסם נשאר מתודי. או הסולו של רקדנית ששמלתה השחורה נראית כמו חופת מצנח עם תשע מוטות המופעלים על ידי רקדנים, נשאר ברמת הגימיק.

ועדיין, מה שבכל זאת מחזיק כאן את הכל היא הבחירה הרצופה להוביל אותם לבמה דרך זרקורי אור, או ללכוד אותם בפרא התנועה מוביל אותם לקומפוזיציה סטטית. וגם הבחירה בתנועות ששואפות למעלה, שתמיד זוכרות את הנשגב- רגל ארוכה נשלחת, יד נמתחת גבוה, אלומות אור מזדקרות, מישהו מנתר, מישהי נישאת ומונפת אל על.

זה ערב של ביצוע איכותי מהמעלה הראשונה הבוחן את גבולות היופי מבפנים, כתת־מודע, עד כמה אפשר למלא את מכסתו מבלי שיגלוש על גדותיו. ואין כמו לטבוע בחיק יופי כדי לשכוח את הטירוף והטרגדיה של המקום הזה.