היצירה ״ארכיון״ של הכוריאוגרף ארקדי זיידס הפכה לתפוח אדמה לוהט במדורת המחול.  בנובמבר קמה סערה כשהיצירה עלתה באירוע בחסות עיריית ירושלים בבית הנסן שבעיר, כשפעילי ימין הפיצו ביניהם אירגנו במקום הפגנה המונית שהפכה קולנית. לקראת הופעתו הקודמת של זיידס עם “ארכיון” בתמונע, בינואר האחרון, נשכרו מאבטחים בשל החשש מפני הידרדרות לכדי אלימות. ועכשיו דאגה שרת התרבות והספורט מירי רגב, שכיהנה בעבר כצנזורית הצבאית הראשית, להסיר את החסות ממופע המחול מאחר והוא עושה שימוש בחומרים שצילם ארגון זכויות האדם “בצלם”.

ואנחנו? חובתנו ללכת, ולמרוד גם כשהקרב נראה אבוד מתמיד. כי “ארכיון” היא עבודה שמרסקת את התקווה של כולנו על קרקע המציאות. זו יצירה שאחרי שצופים בה רוצים לזכור ולשכוח אותה, באותה עוצמה.
היצירה “ארכיון” של ארקדי זיידס מעתיקה את הכיבוש מהשטחים אל הבמה. על מסך גדול ולבן שניצב על הבמה מוצגים קטעים מתוך ארכיון בצלם, שצולמו על-ידי מתנדבים פלסטינים ומתעדים מצבי עימות בגדה המערבית עם חיילים אבל בעיקר עם מתנחלים. על מסך קטן יותר, התלוי על הקיר האחורי, מוקרנים גם פרטי התיעוד: היכן צולמו הסרטונים ומתי ומה אנחנו רואים בהם. אל מול הקטעים המצולמים, ומולנו, ניצב זיידס ומשחזר את תנועותיהם. מתרגם אותם מגוף לגוף, כדי לתאר רגעים לא הרואיים, כי אם שגרתיים, לעיתים תמימים למראה, של אלימות וכוח, בלב נוף כפרי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זיידס הוא רקדן- שטח. רקדן-שטחים. ופעולת החיקוי הופכת אותו למשתתף פעיל, ואת גוף היחיד שלו לכרוניקה של התקוממות-תבוסה. עוד יידוי אבנים, עוד השחתה של מטעי זיתים, עוד מתנחל שנתפס על-ידי חיילים ומובל בכוח, עוד הצתה, עוד חייל אוחז ברובה ומביט מבעד לכוונת. הכל יוצר משחק תופסת טרגי, שגם ההימשכות חסרת הקתרזיס, וגם החד־פעמיות שבו, יוצרות מבנה מיתולוגי, כמעט סיזיפי, של מאבק סדרתי, רפטטיבי, קיומי.

יש משהו מחריד בצפייה בהפגנות כוח של עוד נערים ועוד ילדים ועוד חיילים, שכולן מתחילות באותו אופן שרירותי, וקורה בהן בערך אותו דבר, והן מסתיימות בכל מיני רגעי קאט חסרי הכרעה. ויש רגעים שהפער בין הזעם המתעורר לבין הפסיביות וחוסר האונים שלנו כצופים הוא בלתי נסבל. כי כולנו וכל המשתתפים בסרטים, ישראלים ופלסטינים, שקועים במציאות עד צוואר.

אז נכון שחסר לעבודה עוד קצת ליטוש, והיחסים בין המסכים לגוף הנע על הבמה לא מדוייקים, ולעיתים סרטוני הווידיאו מתחרים בהצלחה יתרה במה שקורה על הבמה, עד שאנחנו כבר שוכחים לשם מה התכנסנו. והיא ארוכה מידי, אבל אולי זה בדיוק מה שמגיע לנו.