התוכנית החדשה של אנסמבל בת שבע מעלה שתי יצירות מנוגדות ומחזירה שני יוצרים הביתה. הראשונה, “שולה”, של דניאל אגמי, היא יצירה בהירה ומעודנת לשבע רקדניות. ואילו היצירה המהודקת מבין השתיים, “התקוממות” של חופש שכטר, היא יצירה חשוכה ומתפרצת לשבעה רקדנים.

שכטר שגדל בלהקת בת- שבע וחי בבריטניה למעלה מ-11 שנה הוא כבר מזמן שם לוהט בעולם המחול. את העבודה “התקוממות” הוא יצר ב- 2006 ויש בה את כל ההבטחות והתקוות ששכטר הצליח כבר לקיים.  “התקוממות” כמו גם עבודות אחרות של שכטר מתחילה ממפץ, מאיזו נקודת רֵאשית במרחב ובזמן, שממנה מתחילה ההתפשטות. וזה מתחיל בתופים ובשבעה רקדנים שצועדים מתוך החושך ונעמדים בשורה רוחבית בתוך מפל של אור. המקצב מהפנט והנחישות יוצרת מעין מערכת מתמטית שמשלבת בין שחרור לתנועה חסכונית. ולמרות האינטנסיביות יש איזו אסתטיקה של פשטות זרוקה, של בגדים רחבים ואווירת חוסר מאמץ. ויש גם עבודת רצפה וירטואוזית שיש בה זרימה ממושטרת במין איכות ארוכה ושרוכית. ותחושה כללית של כוח, והיעלמויות רבות לתוך החושך, ויד המונפת שוב ושוב בהצהרת אנטי ללא מושא מחאה ברור. עד שבסוף הרקדנים נערמים בפינה השמאלית לאנדרטה שמזכירה את יצירתו ההיסטורית של דלקרואה ‘החירות המובילה את העם’, מזכירים לנו שגם היום רעיונות כמו חירות וזכויות אזרח לא מובנים מאליהם.

“שולה” של דניאל אגמי, שגם גדלה בלהקת בת- שבע, היא יצירה רגישה ומלאת דקויות. שבע רקדניות נעות בתוך חלל קסום בבגדים שקופים. באיזו עצלות כפויה הן נכנעות כל פעם מחדש לתנועה בתוך אילוצים ומגבלות ארכיטקטוניות. מבצעות את המשימה כישות קולקטיבית, באיזו פעילות רצינית ויומיומית. מתכופפות מזדקפות וביער ממתינות כמו חפצים דוממים.ההשפעות הרבות של אגמי יוצרות שירשור שגורם למחול שלה לנוע בין הקשרים מפוזרים בין מילים, תנועות וחפצים.

ומה שמחזיק במידה רבה את הערב הנוכחי הוא המתח בין העבודות, והרקדנים המצויינים באמת.

קרדיט צלם: גדי דגון
קרדיט צלם: גדי דגון

פורסם בידיעות אחרונות בתאריך 26 בינואר 2014