“אמא פוליטית” היא עבודה עצבנית ורועשת שיוצרת מערכת כל כך חזקה עד שהאופציה היחידה שנשארת בשביל אינדיבידואלים כמונו היא לטבוע בתוכה. שום דבר ממה שקורה כאן לא ניתן במשורה, כך שאפשר לקחת ממנה בשפע. בתוך העבודה שבנויה מפיסות קצרות, משתמש שכטר בחומרים כמעט פשיסטיים כדי לומר משהו נגד מצבי קיצון שמולידים פשיזם, מקפיד להחזיק את הרקדנים כמעט כל הזמן בקטעי אוניסונו, באנרגיות רפטטיביות, מדגיש ומשכפל כל מוטיב עד תחושה של אינסוף, עד שהכל רוחש ומהבהב כקתדרלה.
בהצבה בימתית שהולמת משטרים טוטליטריים או הופעת רוק, מעמיד שכטר על הבמה את הנגנים במפלסים מוגבהים כשמאחוריהם קרני אור. דמויותיהם מזדהרות מתוך החושך מתמסרות לרליגיוזיות, מטילות על הצופה מרחב גדול של פעלתנות אסוציאטיבית. למרגלותיהם מנסים תריסר הרקדנים לבצע טקס תקשורת שתוקה עם זולתם, להתחבר לקבוצה, רוקדים את ריקודם הפרטי-אוניברסלי במרחב קונקרטי שהוא גם יקום התודעה של היוצר. הגופים שהופכים לתחנת ממסר, יוצרים מראות של בריאה וכמישה, חוויות סף, ופחדים קמאיים. שוחקים את כל מה שנחשק.
ויש בעבודה עולמות שונים ודמויות ארכיטיפיות: סמוראי שמבצע חרקירי, דיקטטור קולני ומתלהם, חבורת נדכאים הלבושים סחבות ונעים במעגלים, קבוצה הרוקדת ריקודי עם, מתופפים לבושי מדים צבאיים שפניהם מוחשכים. ואנחנו לא תמיד יודעים מיהם ומהו האירוע ובכל זאת מזהים את שניהם. ושכטר שיודע היטב את היחס בין סטטיות לתנועה, לעיתים מותח את הרגע, משתהה על מומנט יחיד עד הצפה.ולמרות האוניברסליות יש גם משהו מאוד יהודי בתנועת הגופים של שכטר, אולי זו גרירת הרגליים או המבט המושפל ואולי אלה רק הידיים אלה שפונות בתפילת תחינה לשמיים, או מורמות לכניעה ולעיתים מתרוממות לניצחון החומר על הרוח. ואולי זה הקו הרגיש הזה, המגמגם המרפרף הנדחק הטועה המתלבט. קו שייסוריו וייסורי עושהו גלויים לעין.
אז נכון שהשימוש באקדחים וחרבות מגזים בהפעלת הרגש ומחסיר מינו של הרושם, ונכון שלעיתים החיבורים בין החלקים רופפים, אבל כמה קשה להאמין שזו עבודתו הראשונה באורך מלא. כי שכטר הולך בגדולות, כי הוא הכוריאוגרף המהפנט, זה שמבקש מהצופה שלו להתקלף מהמציאות החברתית ומהאינדיווידואליות ולהיבלע בחוויה השלכתית, לצאת מחוץ לעצמו כדי לשוב מזוכך.