כמה יפה והומני להגיד שאנחנו אוהבים ערבים, שכמה מחברינו הטובים ערבים. שאנחנו השמאלנים באמת מטים אוזן אל המזרח התיכון, נמשכים אל חצאי הטונים הקסומים של המוזיקה הערבית, מתמסרים לתזמורות מפוארות של כינורות ודרבוקות, מנקים את הבית לצלילי אום כולתום. ואנחנו מאוד אוהבים חומוס, ואנחנו מקנאים בהם על צדקתם המוסרית, ואנחנו גם נראים מעולה בגלביה. אנחנו כולנו מסר של שלום ואהבה.

בעבודה החדשה שלו “אוהבים ערבים” מנסה הכוריאוגרף הלל קוגן, ביחד עם הרקדן הערבי נוצרי עדי בוטרוס, ליצור דו קיום בימתי ששואל את השאלות שראויות להישאל על ידי כולנו. והוא מצליח לעשות את זה בדרך הכי לירית והכי אינטיליגנטית, והדיבור שמוביל את התנועה מעמיד אותנו מול הדברים עצמם, יוצר עבודה שקשה לחמוק ממנה.

קוגן חושף את הפראנויות כולן: “המקום שהוא לא שלי הוא מקום של ערבי וזה מפחיד אותי אמנותית”. “בוא נסמן אחד את השני כדי שעניין הזהות יהיה ברור מבחינה ויזואלית”. על הדרך הוא חושף את העשייה הכוריאוגרפית: “כאן נכניס זיכרון ילדות, דימוי מקרי, הזדמנות להגיד משהו אישי, עכשיו אני רוצה רק נוכחות” מקפיד ללגלג עליה. משאיר את הערבי שתוק רוב הזמן ואת היהודי ורבלי, מתפעל איך ידענו לנכס לעצמנו את החומוס ולהפוך אותו למשהו שאנחנו כן רוצים. ורוב הזמן אנחנו צוחקים אבל גם מרצינים מול דואט עם סכין ומזלג שהאינטימיות בו פותחת בתוכנו פתח מחדש, דלת לזיכרונות, או געגוע עמוס תקווה.

מי שעבר בשבוע שעבר בחוף האצ”ל לעת ערב, יכול היה לראות אלפי פלסטינים שהגיעו לחוף הים של תל אביב בזכות אישורים מיוחדים שהנפיק משרד הבטחון לרגל עיד אל פיטר. וככה, כמו באידיליה מזרח תיכונית מתקתקה, הם עשו על האש, עישנו נרגילות ונכנסו לטבול במים עוד פעם ועוד פעם. והארץ לא עמדה מלכת, ואפשר היה להאמין בהווה, כי לרגע היתה בו הבטחה לעתיד.

קרדיט צלם: אורי קרול
קרדיט צלם: אורי קרול

פורסם בידיעות אחרונות ב-21 באוגוסט 2013