אלה שאיבדו את יכולת ההיקסמות, כלומר כבר מזמן כיסו את עצמם באמת ושקר ומשאות כבדים, אלה שבאים לראות מופעי מחול ומחפשים מיד משפטים צוברי חשיבות למה שקורה על הבמה, אלה שרואים ומיד יודעים, שלא יבואו לראות את “אגם הברבורים” על הקרח. כי בשביל להנות מהמופע הזה צריך להאמין בקסם- במטפחת שהופכת לארנב, צריך לשבת בחשכה צפופה ולשמח את הלב במה שטס מעל הקרח, להסכים להושיט יד אל מה שנדמה רחוק ואבוד.

אגם

“אגם הברבורים” על הקרח נע בתוך חירות גדולה, שלעיתים מתעתעת. זה לא בדיוק בלט קלאסי והסיפור שהוצג על הבמה היה וריאציה על העלילה המוכרת, והקרח כמו השתיק את הטרגיות של הסיפור המקורי.

בלחץ אימו הנסיך זיגפירד נאלץ להתארס לאישה שהוא לא אוהב, אודיל ביתו המלאכותית של המכשף רוטברט. האומללות שלו גורמת לאימו המודאגת לשלוח אותו למסע ציד כדי להסיח את דעתו. וכך הוא מגיע לאגם קסום, בו הוא פוגש להקת ברבורות צחורות, ומתאהב באודט אחת מהן. זו שקללת המכשף גזרה עליה להיות חצי אדם וחצי ברבור. ביום הולדתו ה- 21 של זיגפירד מגיעים לנשף בארמון נסיכים ונסיכות מכל העולם, אך הוא עומד בצד ומחכה לאודט הברבורה הלבנה שלו. כשהיא ממאנת להגיע הוא מפר את שבועתו, ומתחיל לרקוד עם אודיל. לאחר כמה ציחצוחי סייף, האהובים מתאחדים, הקללה מוסרת , ואהבת האמת מנצחת.

נכון שהיתה חסרה קלילות ונעלי ההחלקה המסורבלות קירקעו לא מעט את הברבורות, וגם הצע התנועות של המחליקים על הקרח הרגיש מוגבל ולעיתים נטה לאקרובטיקה קירקסית. אבל בכל זאת היו שם רגעים יפים שלוכדים את הנפש- טבעת של אש שחרכה את הקרח מסביב למכשף, שלג שנופל מהשמיים, ריחוף באוויר בשיאה של האהבה. במה נכונה- גדולה יותר, היתה מאפשרת את התנופה והתעוזה שיכולה וצריכה להיות בהחלקה על הקרח, נותנת לנו אפשרות לחלום, לחמוק מהיומיום.